האמת תהא נעדרת

משנה מפורסמת בסוף מסכת סוטה מתארת את הצרות שיבואו "בעקבות משיחא" – ערב ביאתו של המשיח. בין היתר מדובר שם על "חוצפה יסגא [תתרבה] ויוקר יאמיר" וגם על "האמת תהא נעדרת". המשנה הזאת שימשה, אולי בצורה אבסורדית-משהו, כנחמה כאשר התממשו מרכיבים שונים שלה, כגון החוצפה והאינפלציה, או חוסר הנימוס בחברה ובמשפחה ("נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנבל אב"). גם העדרה של האמת הופך לתופעה שכיחה. האינפלציה הודברה, אבל השקרנות פורחת. בציניות ניתן לומר, שהשקרנים הללו פשוט רוצים לזרז את ביאתו של המשיח. על כך ניתן להשיב באמרתו של אחד מגדולי החסידות, שאמר כלפי שמיים: ריבונו של עולם, חכמינו אמרו שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב. דור שכולו זכאי – לא יהיה; אתה רוצה בכוח דור שכולו חייב?! ובענייננו: לא נראה שמי שכתב בתורתו "מדבר שקר תרחק", מצפה מאיתנו לשקר כדי להביא את המשיח. לכן, מדובר במצב שצריך להטריד אותנו – כבני אדם, כהורים, כאזרחים. הנה כמה דוגמאות בולטות – אקטואליות וכאלו שנכונות תמיד.

נאום ההשבעה של דונלד טראמפ כלל עובדות וטענות שגויות, ולמחרת הצית דובר הבית הלבן, שון ספייסר, להבה כאשר טען שהבוס שלו זכה לקהל הגדול ביותר אי-פעם בטקס השבעה, "נקודה". התמונות והנתונים הראו שהאמת הייתה שונה, ולקיילין קונוויי – יועצת בכירה לטראמפ – היה הסבר מקורי: "השתמשנו בעובדות חלופיות". הדברים נאמרו כמעט במקביל לביקורו של טראמפ במטה ה-CIA, שם הכריז ש"העיתונאים הם השקרנים הגדולים ביותר". כפי שנראה בהמשך, אכן יש במקצוע שלי כאלו שהאמת אינה הצד החזק שלהם. אבל טראמפ דיבר בצורה גורפת ובהמשך ישיר לקו שנקט בזמן מסע הבחירות שלו. אפשר להבין את התסכול שלו – כמעט כל התקשורת בארה"ב ובמיוחד העיתונים החשובים – תמכו במישרין או בעקיפין בהילרי קלינטון. אך כאשר את הדברים אומר נשיא ארה"ב, במדינה בה חופש הביטוי וחופש העיתונות הם עקרונות-על ראשונים במעלה, זהו מסר מסוכן. דומה שלא מדובר בשליפה. אני לא בטוח אם טראמפ עצמו מאמין בדבריו, אך ברור שהוא רוצה שהציבור האמריקני יאמין בהם. אם הממשל ודובריו ימשיכו לספר בלופים על בסיס יום-יומי, ובמקביל ימשיכו להאשים את התקשורת שהיא השקרנית – זה יכול לתפוס אצל חלקים משמעותיים של הציבור האמריקני. ואז, גם "עובדות חלופיות" יזכו לאמון – וארה"ב תנוהל על בסיס של כזבים. לא צריך להסביר עד כמה זה הרסני.

את השיחות של בנימין נתניהו ונוני מוזס – ריסון ישראל היום תמורת סיקור אוהד בידיעות אחרונות – ניתן לאפיין בסוג של מטריצה: או ששניהם אמרו אמת, או ששניהם שיקרו, או שביבי שיקר ונוני דיבר אמת, או שנוני שיקר וביבי דיבר אמת. בלי קשר למה שיתברר בסופו של יום, שלוש מתוך ארבע האפשרויות מניחות שלפחות אחד מן השניים – ראש הממשלה ואיש התקשורת החזק ביותר בישראל – שיקרו זה לזה. אני מניח, שזו גם טענת ההגנה של שניהם: בילפנו. נוני לא התכוון לקיים את הבטחותיו וממילא לא הציע שוחד, ביבי לא התכוון לקיים את התחייבויותיו וממילא לא קיבל שוחד. מוטב להם לצאת שקרנים מאשר דוברי אמת – משום שאז אין ספק שמדובר ביחסי שוחד. מזעזע ככל שהדבר יהיה, הוא לא צריך להפתיע. שניהם אינם מועמדים לתואר "איש האמת של השנה". נתניהו יכול להגיד היום א' ומחר ב', להגיד לקהל מסוים ג' ולקהל אחר ד' – ובכל באותו נושא ובלי להניד עפעף. מוזס מוביל בשנים האחרונות את עיתונו לפרסום ידיעות כוזבות ופרשנויות מוטות, רק מתוך שיקול מסחרי של מאבק מול ישראל היום. וכאשר כך נראים האנשים המובילים את הפוליטיקה והתקשורת בישראל – אוי לנו.

חשוב לומר בתחילת הדברים על מי אני לא מדבר: על השופטים. יש לי היכרות קרובה מאוד עם מערכת המשפט על כל רבדיה, ועם כל הליקויים שמדי פעם מתגלים בה – זוהי מערכת ישרה. אני כן מדבר כמעט על המרכיבים האחרים שלה: מתלוננים, שוטרים, פרקליטים, עדים. לא מדובר על כולם, אפילו לא על רובם – אך גם לא מדובר על מיעוט זניח. הנה כמה דוגמאות. קחו את חבורת המנוולות שהעלילו על עו"ד אורי דניאל; אפילו את שמותיהן אנחנו לא יכולים לפרסם, וברור שאיש לא חשב להעמיד אותן לדין על עדות שקר (עבירה שבצידה שבע שנות מאסר). קחו את יוחנן דנינו שהתהדר בנתונים שנסתרו על-ידי המשטרה עצמה. קחו את רוני אלשיך שהשתבח בירידה בתאונות הדרכים בעוד הן היו בעלייה. קחו שוטרים שמוסרים דוחות כוזבים כדי להסתיר כשלים ועבירות שביצעו. קחו את שי ניצן, שעל כזביו כבר עמדנו כאן מספר פעמים. קחו את עוה"ד טל גבאי ויהודה פריד, סניגוריו של הרב יונה מצגר, אשר הוציאו השבוע הודעה שחלקה בלוף וחלקה שקר גס. קחו עדים שמשקרים לבית המשפט, הן בתיקים אזרחיים והן בתיקים פליליים, ולמרות שהשופטים קובעים בצורה נחרצת שהם שיקרו – לא עושים להם דבר. כאשר השקרים הללו הופכים לנורמה, גם אם לא מדובר בנורמה רחבה – המערכת כולה מצויה בסכנה. אם אי-אפשר להאמין לשוטר, אם אי-אפשר להאמין לתובע, אם אדם יודע שהוא יכול להעליל עלילות ולבדות סיפורים בלא שייענש – ודאי שיהיו פסקי דין מוטעים. ודאי שיהיו הרשעות שווא וזיכויי שווא, ודאי שאנשים ישלמו ללא הצדקה ולא יקבלו תשלום שמגיע להם. שום חברה מתוקנת אינה יכולה להרשות לעצמה מצב כזה.

כמובטח – כמה מילים על תקשורת שהאמת נעדרת ממנה. זו תופעה מדאיגה במיוחד, משתי סיבות. ראשית, מדובר בכזבים של כמה מבכירי העיתונאים בישראל – ואז מה יעשו אזובי הקיר. שנית, תקשורת אמינה היא יסוד חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי, ובהעדרה עלול הממשל לעשות כראות עיניו והציבור עלול לאבד את אמונו בשיטה כולה. אלא שאת הבלופרים שמיד נמנה – ואת הדומים להם – זה לא מעניין. חלקם פועלים משיקולי רייטינג, לחלקם יש שיקולים זרים – פוליטיים או כלכליים, חלקם פשוט לא מספיק רציניים. אילנה דיין בפרשת סרן ר': הגברת בילפה ביודעין קטעים שלמים בתחקיר, כגון הדבקת המסיבה לתמונות הירייה בילדה, ובית המשפט העליון החליט שזה נעשה "בתום לב"; עד היום אני לא מצליח להבין איך מפברקים בתום לב. רביב דרוקר וברוך קרא: השניים טענו שהמשטרה השמידה ושכתבה את תמלילי חקירתו של השופט יורם דנציגר – אבל עבדכם הנאמן פרסם אותם במלואם, כולל צילומים שלהם. גידי וייץ ומוטי גילת: השניים נטלו לעצמם את הקרדיט על חשיפות פרשות אולמרט, למרות שלא חשפו אף אחת מהן (יואב יצחק הוא שחשף את רוב פרשות אולמרט, כולל פרשת הולילנד שהובילה לכליאתו). ואלו רק דוגמאות על קצה המזלג. אז מה הפלא שיותר ויותר מעדיפים את המילה "תשקורת"?

השקרנות אינה תופעת טבע וגם לא גזירת גורל. היא מתחילה כבחירה מודעת של יחידים, והופכת לאפשרות מקובלת ואפילו מועדפת על רבים. אסור להתייחס אליה בסלחנות. היא הרסנית לחיי הפרט, לחיי המשפחה, לחיי העסקים – ובסופו של דבר לחברה כולה. אם נקודת המוצא שלנו תהיה שבני שיחנו משקרים לנו, לא תהיה לנו דרך לחיים משותפים. המאבק בשקר צריך להתחיל מגיל ינקות ולהימשך ללא לאות. החובה הזאת מוטלת על הורים, גננות, מורים, מרצים. המסר חייב להיות חד-משמעי: השקר הוא הדבר הגרוע ביותר, אפילו יותר מאשר המעשה עצמו. שהרי אם האמת תהיה הערך העליון והיחס לשקר יהיה של תיעוב, ממילא יקטן מאוד מספר המעשים הפסולים. יש לחזור ללא לאות על ערכה של האמת, ובמקביל – להעניש את מי שמשקר. מובן מאליו, שכל אלו לא יכולים להישאר במישור הפרטי-משפחתי-חינוכי. את השרשת האמת ושירוש השקר יש לבצע גם במישור הציבורי והמשפטי. צריך להוקיע פוליטיקאים שלא אומרים את האמת, צריך להחרים אמצעי תקשורת שמכזבים, צריך לשלוח לכלא מי שמשקרים לרשויות ולבתי המשפט. חינוך ואכיפה – אלו תמיד מסלולים משלימים, וכך הם צריכים להיות גם כאן. אנחנו מצידנו מבטיחים להמשיך ולהוקיע שקרנים, יהיו מי שיהיו.