התהליך (שרבים מתייחסים אליו כאל נחשול תת-קרקעי) שהביא לעלייתו המטאורית של טראמפ עד לזכייתו בנשיאות ארה"ב אינו בלתי-ידוע, אף שרבים וטובים מתעלמים ממנו - או נכשלים בזיהויו. זה תהליך שכמותו ראה העולם בשנות העשרים של המאה הקודמת, שהביא לעליית הפשיזם (ונציגו הנורא, היטלר); וזה אותו תהליך המביא בשנים האחרונות (בעיקר נוכח גלי ההגירה הבלתי מוסדרת לאירופה מאפריקה, המזרח-התיכון ואסיה) לעלייתם של הכוחות המזוהים עם הימין החדש באירופה; וגם אותו התהליך בישראל, שהביא לעלייתו - ולחזרתו לשלטון - של ראש הממשלה נתניהו. המניע העיקרי של התהליך הזה הוא תערובת של זעם ופחד, כעס ומרירות אצל שכבות אוכלוסייה ספציפית שאותם מזינים מנהיגים כריזמטיים המתאפיינים בעמדות ימניות ובדלניות ועוד יותר מכך - בכישורים דמגוגים. האוכלוסייה הספציפית הזו מורכבות בעיקר מההמונים שהשכלתם חסרה - שבדרך כלל גם אינה מתאימה לדרישות השוק המודרני - וכושר ההשתכרות שלהם הוא כזה שאינו מאפשר להם להתקדם במעלה הסולם החברתי ולהשתלב במעמד הביניים שאינו חדל להתאמץ ולשפר (לא תמיד בהצלחה) עוד יותר את רמת חייו. זו הינה קבוצה באוכלוסייה שמטבע הדברים נוטה לראות באחרים את האשמים במצבם ובמיצובם החברתי היחסי. מבחינה זאת, זו הינה קבוצה שקל להסיתה כנגד אותם "אחרים" - זרים, צעירים מצליחים, משכילים, ליברלים וחברים אחרים בחברה שנראה כי הם יכולים להשקיע יותר בכל מה שחורג מהקיום הבסיסי. חלק לא קטן מחברי הקבוצה הזאת מוצאים נחמה בדת, לא פעם בגרסתה היותר פונדמנטליסטית שְבּֽהיוֹתָה כזאת היא מציעה להם תשובות ואמיתות מוחלטות. מבחינות רבות - גם גאוגרפית, גם תרבותית וגם כלכלית, זו הינה מה שאנו נוטים לקרוא "פריפריה". אבל יש גם קבוצה השנייה התומכת באותם מנהיגים כריזמטיים. קבוצה זאת כוללת, הפלא ופלא, חלק מהאנשים היותר עשירים שהתמיכה של רובם נובעת, למעשה, מתוך הנחה שעיקרה הוא שהם יוכלו, בעיקר בגין עושרם וכוחם הכלכלי, לשלוט במנהיג הפופוליסטי ולכוון אותו כך שינהיג מדיניות המיטיבה איתם. זו, כמובן, הנחה שלפחות היסטורית הוּכְחָה כמוטעית בעליל, כפי שלמדו על בשרם התעשיינים הגרמנים שתמכו בהיטלר בראשית שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. אומנם נכון הוא שבדרך-כלל, לפחות בראשית תקופת שלטונו של המנהיג הפופוליסט, נראה היה כאילו התומכים הללו אכן מקבלים מידיו תמורה הולמת עבור תמיכתם, שאכן מיטיבה איתם. אלא שהמחיר - שבדרך כלל לא הם משלמים אותו - הוא גבוה; ומי שמשלם אותו בעיקר הם דווקא אותם אלה שהעלו את הדמגוג לשלטון. הנחשול התת-קרקעי הזה נוטה להתפרץ באופן הנראה כאילו הוא בלתי-צפוי. סקרים ומחקרי דעת קהל אינם מזהים אותו, על דרך הכלל ומה שיותר חשוב - גם כאשר מזהים החוקרים את הזעם והמרירות אצל קבוצות הפריפריה הללו, הנטייה היא להניח כי נלווית אליהם שפיפות, אולי היעדר כוח שבעטיו יימנעו חברי הקבוצות הללו מלהביע את דעתם - למשל בעת בחירות. לכן גם פעמים רבות, לעת בחירות, נוטים סוקרים להתעלם מהקבוצות הללו ולכן לא פעם טופחות התוצאות על-פניהם של סוקרים כאלה. כך היה בבחירות האחרונות בארה"ב, במשאל העם הבריטי שהסתיים בהחלטה לעזוב את האיחוד האירופי, בבחירות 2015 בישראל, או בעליית הימין הקיצוני באירופה של השנים האחרונות. אבל למעשה, שימת-לב לתהליכים חברתיים-כלכליים ולמציאות פוליטית תאפשר לזהות את הסממנים להתפרצות קרובה של הנחשול הזה ולהיערך כדי שאפשר יהיה (אולי) למנוע את ניצולו בידי גורמים דמגוגיים. הכישלון החוזר ונשנה של הגורמים הבלתי-דמגוגים, בין אם שמרנים, בין אם ליברלים, מלמד על כֶּשֶׁל מובנה - אולי במה שנקרא באנגלית mindset - אצל מנהיגי הגורמים הללו. כֶּשֶׁל זה קיים הן באשר להבנת התהליכים, הן ביחס לתגובות כלפי דמגוגיה משתלחת ופעולות בעת תחרות (למשל, בזמן בחירות). דוגמה לכך אפשר לראות באופן שבו נפלה הילרי קלינטון ברשת שטווה לה טראמפ בעת מסע הבחירות. בחינה של אמירותיו של טראמפ במהלך המסע מלמדת שאלה היו חפות מכל תוכנית פעולה, מכל התכוונות מדינית ומכל ניסיון לשכנע ציבורים בטיעונים הגיוניים. וכמובן: גם מכל אמת. כל הטקסטים של טראמפ היו אמוציונליים ונגועים בהסתה. מצד אחד הוא עסק בהפחדות; מצד שני - בהבטחות חסרות כל בסיס לאיזה "טוב" שיבוא רק משום שהוא יהיה בעמדת המנהיג; ומצד שלישי - הסתה פרועה כנגד המועמדת שמולו והבטחות לכלוא אותה, כמו גם השמצות של כל המערכות הממוסדות - לרבות המפלגה שבשמה הוא התמודד. מאידך-גיסא, הוא הציג את עצמו כבריון בעל חסינות מוחלטת. דוגמה לכך היא אמירתו שגם אם יירה במישהו בלב מנהטן, הוא לא יאבד ולו מצביע אחד. ומה הייתה תגובתה של קלינטון? בעיקר כזאת שהרחיקה ממנה עוד יותר את תומכיו וליבתה את עוצמת ההזדהות שלהם איתו. מצד אחד, היא המשיכה לדבר על תוכניות רציניות שעליהן תשקוד אם תיבחר. במקביל, היא הצביעה בדיוק על אותן תכונות אישיותיות שהפכו אותו לכל-כך מושך עבור קבוצות הפריפריה: היותו בלתי-צפוי, קְרֽיזְיוֺנֶר (ומשום כך, מישהו שלשיטתה אין להפקיד בידיו את הפיקוד העליון על הצבא ואת מפתחות המזוודה הגרעינית); היותו "לא משלנו" - בחינת ההתנהגות שלו (כנגד נשים, מיעוטים, נכים - ובעצם כלפי כמעט כל מי שאינו הוא). בעת העימותים היא התעלמה מגסות רוחו וניסתה שוב ושוב להמשיך במסכת טיעונים מושכלת. מה קלינטון לא עשתה? היא לא נגעה במקומות הרגישים שלו, אלה שיערערו את מעמדו אצל תומכיו. למשל, היא לא דיברה כלל - ודאי שלא הפכה זאת למטעמים - על העלמות המס שלו, על כישלונותיו העסקיים; היא לא הציגה את מסעו לנשיאות כניסיון לרפא את החוליים העסקיים שלו, כמפלט שיאפשר לו לברוח מאימת הדין שאחרת תרדוף אותו בשל הרַמָאוּיוֺת שלו. ודוק: העניין הוא לא להציג אותו כרמאי - שהרי הוא מתפאר בכך שהוא רמאי מוצלח! אלא דווקא להראות שאפילו כרמאי הוא איננו מוצלח ואת מחיר אי-המוּצְלָחוּת שלו ישלמו כל מי שמצביע עבורו. כל המאפיינים הללו אינם חדשים ואינם ייחודיים לטראמפ או לאמריקה. אפשר היה לראות אותם בשנות העשרים של המאה הקודמת, אצל היטלר וגבלס - ועוד קודם לכן, אצל מוסוליני. הם היו גם נחלת הפשיסטים הספרדיים בשנים שקדמו למלחמת האזרחים של מחצית שנות השלושים בספרד ובמהלכה. והם מופיעים גם אצל מנהיגי מפלגות הימין הקיצוני באירופה, שכל שהם עושים הוא הצבעה על הממסד כעל הרוע בהתגלמותו שעצם סילוקו יביא לטוב. ניתן לראות את זה אצל מארין לה-פן, שעוד יותר מְאָבֽיהָ, ז'אן-מארי לה-פן (אותו היא הדיחה מהמפלגה שהוא ייסד) מדברת על "העם" הצרפתי כאשר עבורה - וכך היא אומרת, העם אינו כולל את הצרפתים (ילידי צרפת) שהוריהם - או הורי הוריהם - הגרו אל המדינה לפני דור ויותר ואשר תרמו לבנייתה לאחר מלחמת העולם השנייה. עבורה, נצחונו של טראמפ הוא ניצחון העם האמריקני, אפילו שבהצבעה של כלל המצביעים הוא הפסיד לקלינטון. וכך היה בפרשת הבְּרֶקְסֽיט, שהתומך המרכזי שלה, יו"ר המפלגה הבדלנית יוקי"פ, נייג'ל פאראג' היה מתומכיו הגדולים של טראמפ. בעת הדיון שקדם למשאל העם על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, טען פאראג' כי השארות במסגרת האיחוד עולה סכום עתק - מה שלא הפריע לו להודות מיד אחרי המשאל כי כל הסכומים בהם נקב אינם נכונים כלל. דבר דומה ראינו גם במצרים, אצל האחים המוסלמים שכבשו את השלטון ואף החזיקו בו לתקופת-מה, בימי הנשיא מורסי. ואיך לא - בדיוק אותם סממנים אפיינו את מר נתניהו, בבחירות 1996, ובשנות ה-2000, עת ששב מ"לעשות לביתו" שאינו אלא ביטוי מכובס לעשיית ממון על-ידי ניצול העובדה שכיהן כראש ממשלה. אצל נתניהו, היו אלה האמירות "פרס יחלק את ירושלים" בשנת 1996, כמו גם עצימת העיניים עת שעמד על המרפסת כנואם המרכזי בהפגנה המפורסמת בה הוצג ראש הממשלה רבין במדים נאציים. גם לחישתו הפומבית על אוזנו של המקובל כדורי ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי" או הסרטון על השמאל המכוון את אנשי דאעש לירושלים, או הקריאה ההיסטרית ש"הערבים נוהרים בהמוניהם" בהסעות המאורגנות על-ידי השמאל כדי להצביע נגדו - כל אלה אינם אלא ביטויים אותנטיים של פשיזם, הפעם מבית מדרשו של נתניהו. וכך גם ההתקפה על אילנה דיין: היה בה תכנון מדויק, שגם אם הוּנַע גם על-ידי פראנויה או מצב פסיכוטי אחר של נתניהו, הרי שהוא תואם את הדפוס של התעלמות מעובדות (במקרה זה, מהשאלות הספציפיות אותן נשאל) ויצירת מניפולציה שגרמה לגב' דיין לקרוא את דברי השטנה של נתניהו במלואם. ויותר מכל, אפשר לראות את הדפוס הזה במו"מ השוחד שניהל נתניהו עם מו"ל ידיעות אחרונות מוזס שבו היה מוכן למכור את העם והמדינה לטובת שימור שלטונו. וכפי שקלינטון נפלה אל המלכודת שטמן לה טראמפ, כך נופלת תנועת העבודה - ובעצם, רוב העם - אל המלכודת שפורס נתניהו. התקווה שמקווים ראשי תנועת העבודה שאולי ניתן יהיה לרכוב על גב הנמר (למשל, על-ידי כניסה לממשלה עם ביבי) היא דוגמה לסירובם להבין שבעצם מדובר כאן בפשיזם ההולך וקורם עור וגידים לנגד עינינו (ודי אם נמנה את הצהרות יו"ר הקואליציה על רצח רבין ואת חוסר התגובה של ראשי תנועת העבודה על דברי נתניהו על צדיקותו המופלגת נוכח ההסתה נגד רבין עת - כך, לדבריו - שהגן על רבין כאשר כולם תקפו אותו - ותוך שהוא שוכח שהיה זה הוא הנואם המרכזי באותה עצרת שבה הניפו תומכי נתניהו את תמונתו של רבין לבוש במדי אס.אס.; או את פרשת תאגיד השידור הציבורי ועוד ועוד). במקום לנהל אופוזיציה לוחמנית (ואולי כדאי להזכיר להם את אמירתו של רנדולף צ'רצ'יל "חובתה של האופוזיציה היא להתנגד (לממשלה)" - או במקור,"The duty of an Opposition is to oppose" ) ולמרר את חייה של הממשלה עד שתיפול מעצמה, עסוקה האופוזיציה בשיתוף פעולה עם ממשלת נתניהו וכך היא נכשלת שכן אינה נותנת לאזרחים לראות מה ההבדל בינה ובין הממשלה. אולי כדאי לה, לאופוזיציה הישראלית, ליטול דוגמה מהדמוקרטיה הבריטית ולכונן ממשלת צללים שלא רק שתהייה בנויה על תפקידים רציניים (ללא שרים בלי-תיק, שר לענייני ירושלים או שר לענייני התפוצות או שאר שרים שאין בקיומם טעם או תוכן), אלא שתוכל להציע אלטרנטיבות אמיתיות והצעות קונקרטיות - מתקציב (תוך חיסול חוק ההסדרים המושחת) ועד חוקים להגנת הסביבה ועבור דרך חוקים הבאים להסדיר את נגישותה של ישראל ליהודי העולם (לרבות הרפורמים) ואת חירויותיהם של הישראלים לנהל את חייהם כאנשים חופשיים, המשוחררים מעול המונופול האורתודוכסי ומעריצות בעלי הממון. או אז ניתן יהיה לראות הבדלים בין ממשלה לאופוזיציה וליצר דו-שיח עם כל הגורמים בחברה הישראלית. וגם, אז יהיה אפשר לבחון את יכולותיהם של שרי ממשלת הצללים ולראות אם הם מתאימים לתפקידי שר בממשלה האמיתית. והכי חשוב - כך אולי אפשר יהיה להלחם בפשיזם העולה כפורח וּלְמַגרוֺ.