הנפגעת מ"אמריקה תחילה": ארה"ב

הטבע אינו סובל ריק (ואקום) ולכן טבעו של זה הוא להתמלא. אם ארה"ב תיסוג מהמחויבויות הבינלאומיות שלה, מישהו אחר ייכנס – וקרוב לוודאי שזו תהיה רוסיה. מדיניות החוץ ההרסנית של ברק אובמה אפשרה לאירן להפוך למעצמה גרעינית, לרוסיה לספח את חצי-האי קרים, לבשאר אסד לטבוח באזרחי סוריה, ולדאעש להיות לארגון מטיל אימה ומרובה חקיינים. טראמפ מתח ביקורת מוצדקת על אובמה בתחום החוץ, ולכן יהיה זה משונה ומגוחך (בלשון המעטה) אם דווקא הוא ימשיך באותה דרך, בה ארה"ב מפסיקה להיות השוטר של העולם בכלל ושל העולם החופשי בפרט. אולי לטראמפ לא ממש מפריע אם רוסיה תחזור למעמד של מעצמת-על, אבל מותר לשער שירח הדבש שלו עם ולדימיר פוטין לא יימשך זמן רב מדי. בנקודה כלשהי יגלה/יבין טראמפ, שעמיתו הרוסי הוא בריון חסר מעצורים, ושאין מצב בו האינטרסים החיוניים של מוסקבה ושל וושינגטון עולים בקנה אחד. השאלה היחידה היא, האם זה יקרה לפני או אחרי שייגרם לעולם כולו נזק כבד. בכל מקרה, ברור שיתר המדינות המערביות החשובות לא יסכימו לכך שרוסיה תחזור ותאיים על היציבות ועל האינטרסים שלהן – והנה לנו פוטנציאל לעימות קשה בין ממשל טראמפ לבין בעלות בריתה הקרובות ביותר של ארה"ב (גרמניה, בריטניה, צרפת, קנדה, יפן ואחרות). אבל למה שיהיה לטראמפ אכפת מעימות כזה? אם לדעתו הוא עושה את מה שטוב לארה"ב – מה אכפת לו מה חושבים בברלין, לונדון, פריז, אוטווה או טוקיו? מעבר לעובדה שבריתות ארוכות טווח צריכות להיות חשובות לו, קיים הגורם המיידי שטראמפ מבין בו היטב: הכלכלי-מסחרי.

הנה שני נתונים לסבר את אוזנו של מי שחושב, שהמעצמה מספר אחת בעולם יכולה לשכון בדד. המאזן המסחרי של ארה"ב בשנה שעברה היה שלילי בשיעור של 734 מיליארד דולר – הפער בין הייבוא לבין הייצוא. החוב הלאומי של ארה"ב עומד על 17.9 טריליון דולר, מתוכם 5 טריליון דולר למדינות זרות ובראשן סין (1.3 טריליון דולר) ויפן (1.1 טריליון דולר). במילים אחרות: ארה"ב צריכה את העולם כדי שיקנה ממנה סחורות ועוד יותר צריכה שימכור לה סחורות, והיא צריכה את העולם כדי שילווה לה כסף. באווירה של עימותים דיפלומטיים, קשה להגיע להסכמי סחר וקשה עוד יותר לשכנע את הצד השני להלוות לך כסף. המשימה קשה עוד יותר כאשר נשיא ארצות הברית מטיח עלבונות ואיומים במנהיגים זרים, כפי שעשה טראמפ לראש ממשלת אוסטרליה ולנשיא מקסיקו. יתרה מזאת: הבה ונבדוק מקרוב את דרישתו של טראמפ להותיר משרות בארה"ב ולמנוע את מעברן לחו"ל, במיוחד למקסיקו. ראשית, מקסיקו היא שותף סחר חשוב מאוד של ארה"ב: היא היעד ל-15.7% מהייצוא (שנייה רק לקנדה, עם 18.6%) ומספקת 13.2% מהייבוא (במקום השני יחד עם קנדה; סין ראשונה, עם 21.5%). אם למקסיקנים יהיה פחות כסף לקנות, ארה"ב תיפגע במישרין. שנית, ואולי עיקרית: נניח שטראמפ יצליח ומשרות יישארו בארה"ב; מה יקרה אז? הרי המשרות עוברות למקסיקו, כי שם העבודה זולה יותר. נקח לדוגמה את חברת ג'נרל מוטורס, לה יש חמישה מפעלים במדינה זו. נגיד שהיא תסגור אותם ותחזור לייצר בארה"ב. התוצאה המיידית תהיה עלייה במחירי המכוניות וירידה במכירות – דבר שיחייב אותה לפטר עובדים; אז מה ייצא מזה? חברות אמריקניות מקימות מפעלים ושלוחות בכל רחבי העולם, ואת רובם ממילא אי-אפשר לסגור – כי הם מיועדים לשווקים המקומיים או מנצלים משאבים שקיימים רק בהם. אבל אם חלק מהמשרות בכל זאת יחזרו לארה"ב, המשמעות תהיה התייקרות של המוצרים והשירותים לצרכן האמריקני – מה שיגרום או למיתון (בגלל ירידה במכירות וביטול של אותן משרות עצמן) או לאינפלציה (בגלל עליית המחירים). כוח העבודה האמריקני עומד על 158.6 מיליון איש. זה אומר, שאפילו אם יחזרו מיליון משרות – מדובר על 0.6% מכוח העבודה. תיאורטית, זה יכול להוריד את שיעור האבטלה מ-5.3% ל-4.7% - אבל זה תיאורטי בלבד, כי סביר להניח שרוב המשרות הללו יאבדו בהמשך הדרך. את אותה תוצאה, לטווח הארוך ובלי מלחמות סחר, אפשר להשיג בתוך שנה באמצעות מדיניות שתעודד יצירת משרות בתוך המשק האמריקני. בחודש שעבר לבדו נוספו 122,000 משרות, ובקצב הזה מדובר על מיליון משרות תוך שמונה חודשים. ממשל אובמה יצר למעלה מ-11 מיליון משרות בשמונה שנותיו, כך שזה בהחלט אפשרי.

נחזור לנתוני סחר החוץ האמריקני ולשותפות הסחר הגדולות שלה. נזכיר: בייצוא אלו הן קנדה, מקסיקו, סין ויפן; בייבוא אלו הן סין, קנדה, מקסיקו, יפן וגרמניה. הסחר עם קנדה ומקסיקו מהווה 34.3% מהייצוא ו-26.4% מהייבוא. הוא פורח בזכות הסכם NAFTA, שלטענת טראמפ היה "הסכם הסחר הגרוע ביותר בהיסטוריה". הסחר עם סין חשוב לא פחות – וזו המדינה שטראמפ רוצה לצאת למלחמת סחר נגדה. וכאמור, אם טראמפ יכניס את ארה"ב לעימותים מדיניים עם בעלות בריתה – לא ימהרו יפן, גרמניה, בריטניה או צרפת למלא את החללים שייווצרו אם ייפגע הסחר שלה עם מקסיקו, קנדה וסין. בעולם של 2017, אי-אפשר לקום בוקר אחד, לצייץ 140 תווים בטוויטר ולוותר על הייבוא מסין או על הייצוא למקסיקו. לא רק שזה בלתי מעשי; זה הרסני. צעדים כאלו יכניסו את המשק האמריקני לאינפלציה (בגלל הוויתור על ייבוא זול) או למיתון (בגלל אובדן שוקי ייצוא) או לגרוע מכל – לסטגפלציה (שילוב של אינפלציה ומיתון). וכאן צריך לראות את נתוני המקרו החשובים ביותר, כדי להבין שארה"ב לא יכולה להרשות זאת לעצמה. הצמיחה האמריקנית הסתכמה אשתקד ב-1.6% בלבד – כמעט אפסית. החיסכון מהתמ"ג הולך ויורד ועמד בשנה שעברה על 17.6%, נתון המציב את ארה"ב במקום ה-103 בעולם. הגרעון התקציבי שלה הסתכם בשנה היוצאת ב-530 מיליארד דולר, שהם 2.9% מהתמ"ג. וכפי שכבר צוין, יש לה חוב בלתי-נתפס של 17.9 טריליון דולר, מתוכם 12.9 טריליון דולר לאזרחיה-שלה. כל זה אומר, שמלחמות סחר ופגיעה בייצוא ו/או בייבוא, יגרמו לכך שארה"ב תתקשה לצמוח, ליצור מקומות עבודה, להבטיח חיסכון לדורות הבאים, לצמצם את הגרעונות שלה, לגייס כספים ולפרוע חובות. גם ארה"ב אינה חסינה לחלוטין מפני קשיים תזרימיים ואפילו סכנה של חדלות פרעון – וזה כבר ימוטט את הכלכלה העולמית כולה. זהו תרחיש אפוקליפטי קיצוני ביותר, אך די בכך שיתממש תרחיש הרבה יותר סביר – קושי לגייס כספים כדי לממן את מיזמי הענק שטראמפ בונה עליהם כדי להאיץ את הכלכלה (השקעות בתשתיות ובצבא). השורה התחתונה היא, שמדיניות "אמריקה תחילה" עלולה להביא לתגובת השרשרת הבאה: עימותים מדיניים עם בעלות ברית, מלחמות סחר עם שותפות הייצוא והייבוא העיקריות, אינפלציה בשל התייקרות המוצרים והשירותים שיחזרו לארה"ב, אבטלה בשל חוסר היכולת להמשיך להחזיק את העובדים החדשים, מיתון בשל קשיים לייצא ולייבא, חוסר יכולת לממן בכוחות עצמה את הפעילות הכלכלית העיקרית, העמקת המיתון, קושי לגייס כספים בשוקי חוץ בשל משברים מדיניים וכלכליים, העמקת המיתון עוד יותר – וחוזר חלילה. ארה"ב, שהיא אכן first בתחומים רבים, עלולה לגלות שהיא הפכה תחת דונלד טראמפ ל-America Last.