לא פעם כשאתה הולך במקום הזה, בארץ הזאת, אתה חוֹוה זכרֵי מראות מן העבר הכתוב בתנ"ך. לפעמים אתה חש זאת לאו-דווקא במקום שבו אירעו ההתרחשויות הכתובות בתנ"ך. זה קורה לאדם מבוגר שחי את התנ"ך כהתרחשות יומיומית, כחווית מולדת שהיא גם חוויה תרבותית. קל וחומר זה קורה לילד, שכבר משַחר חייו הוא קורא את שפת אבותיו מימי קדם, וגם מבין אותה, למרות שמדובר בכתבים מתקופה רחוקה בזמן.
כשהיינו ילדים למדנו על קריעת ים סוף, הגענו לפרשת "בשלח" וקראנו את שירת הים. אמרו לנו שקריעת ים סוף היא סֵמל להתמודדות עם אתגר כבד, עם משימה קשה. צריך לזכור גם שעם ישראל יצא ממצרים כעַם של עבדים, ולא קל לצאת לדרך אל ארץ מובטחת כשהחשיבה היא עדיין חשיבה של עבדים. לצאת מתוך הלך הרוח של עבדות זו אכן קריעת ים סוף. וכבר אמרו חכמים שבני ישראל יצאו אז ממצרַים, אך מצרַים עדיין לא יצאה מהם. העבדות הייתה עוד בנפשם.
היציאה לדרך נקראת "מסע", ואנו מכירים גם את הצירוף "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם" (במדבר ל"ג 1). המסע הוא מן העבדות אל היותם בני חורין. אנו מודעים היום בזכות ספרו של הפסיכולוג אריך פרום, שיש מצבים שבני אדם מעדיפים לחיות את הכבלים והם מוכנים לוותר על חרותם: הוא כתב על כך בספרו "מנוס מחופש" (הוצאת דביר, 1958). החופש הוא אתגר והוא לא קל, על כן.
במסע המתואר בפרשה, היציאה הופכת להיות מסע מלחמה: המצרים מיד דולקים בעקבות בני ישראל, ומתברר שלא קל לצאת מן העבדות, לא קל להילחם כדי להשיג חרות. התחנה הראשונה היא שהם חונים על הים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ - תַחֲנוּ עַל הַיָּם" (שמות י"ד 2). החניה מאפשרת התארגנות לצורך המאבק על החרות. אולי זהו גם זמן לחרדה שים סוּף יהיה לים סוֹף, ובזה יבוא הקץ של בני ישראל. במצבים של צורך במאבק תמיד קיים החשש שהאדם שצריך להאבק יבחר בכניעה ובחזרה למצב הקודם. לכן גם נאמר שהיה חשש שהעם יתחרט ויעדיף לשוב אל מצרים, אל העבדות: "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם...וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג 17 ).
מה שמפריד בינם ובין המצרים הוא עמוד ענן, אך היתרון הוא שהענן מאיר להם. במצבים של אתגר קשה, יש חשיבות לאור, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ויש כוחות אז להמשיך להאבק. ואכן כתוב: "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה" (שמות י"ד 20). לצורך חיינו אנו זקוקים תמיד לאור, להֶארה. במצב הזה של אור הם זכו להתגבר על האתגר הכבד בְּכוח נס אלוהי: והם הלכו "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שמות י"ד 16).
חוויה זו תורגמה על ידִי לשיר שמתאר את הדברים מזווית ראייה של ילד. בילדותנו טיילנו בפארק הירקון כטיול בית ספר, וכילד ההליכה בירקון נדמית לילד ההולך אחרת: הוא הולך כמי שהולך במדבר בעת יציאת מצרים. הילד בשיר אינו רואה את הירקון, הוא רואה את ים סוף. הוא מחכה להארה שלו, להארה של השירה.
הילד החוֹוה את ההליכה בים או בנהר חווה את קריעת ים סוף כסוג של לֵידה מחדש, כסוג של לֵידה כִּמשורר. הילד המטייל במרחב שהוא ארץ מולדתו, חווה מחדש את הפסוקים של 'בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם' (תהילים קי"ד 1). זה הזמן בהליכה הזאת לחזור אל העבר הקדום, לחיות את התנ"ך ומן התנ"ך להיוולד כמשורר בארץ מולדתו.
העם בימי קדם חווה את לידתו כעם בן-חורין, לאחר קריעת ים סוף, וזה היה הרגע לשורר יחד: "אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה" (שמות ט"ו 1).
כך נכתב השיר שלי "שירת הירקון, שירת הים" שמופיע בספר שיריי החדש "רשות לתיקון עולם":
שירת הירקון, שירת הים/ בלפור חקק הָיִינוּ בַּהֲלִיכָה בְּפָּארְק הַיַּרְקוֹן
טִיּוּל שְׁנָתִי שֶׁל יְלָדִים מִירוּשָׁלַיִם
בְּבֹקֶר לַח, פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח.
רָאִיתִי שֶׁהַמּוֹרָה וְהַיְּלָדִים
מֵהַכִּתָּה שֶׁלִּי, כִּתָּה ח'
הוֹלְכִים כִּפְסוּקִים מִתּוֹךְ שִׁירַת הַיָּם
קַוִים שְׁחוֹרִים בְּתוֹךְ הַבֹּהַק מוּלִי
וְהַנַּחַל כֻּלּוֹ צִלּוּם שָׁחֹר לָבָן וּמוּעָקָה
וְכִתְמֵי חֵטְא
בִּסְבַךְ צִמְחִיָּה יְרֻקָּה.
הַמּוֹרָה קָרְאָה שְׁמוּאֵל א' עַל אָפֵק
עַל לְבִיאִים בִּימֵי הַתַּנָּ"ךְ, אַרְיֵה וְשַׁחַל
וְעַל שִׁקּוּם הַנַּחַל.
רָאִינוּ טַחֲנַת קֶמַח לְיַד הַנָּהָר
וּכְשֶׁהַיְּלָדִים הָלְכוּ בַּפָּארְק בָּעֵשֶׂב הַיָּרֹק
אֲנִי הָלַכְתִּי בַּמִּדְבָּר.
כְּשֶׁכֻּלָּם הִתְפָּעֲלוּ מִגִּשְׁרֵי הַמַּתֶּכֶת
אֲנִי הוֹסַפְתִּי עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת.
הַמְּחַנֶּכֶת הִסְבִּירָה וְקָרְעָה קְנֵי סוּף
אֲנִי הָיִיתִי עַם לְבָדָד
וְרָאִיתִי אֶת קְרִיעַת יַם סוּף.
שָׁמַעְתִּי שִׁירַת הַיָּם הָרוֹחֶשֶׁת מִכָּל צַד
קוֹל נְאָקָה שֶׁל סֶכֶר בַּמַּיִם
וּמַיִם שֶׁטּוֹחֲנִים אַבְנֵי רֵיחַיִם.
בַּשִּׁירוֹנִים שָׁרוּ הַיְּלָדִים בְּקוֹל רָם
אַהֲבַת הָאָרֶץ וְהָאָדָם
כְּשֶׁאֲנִי חָצִיתִי לִבִּי וְשַׁרְתִּי בְּלַחַשׁ
שִׁירַת הַיָּם.
פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח עַכְשָׁו
רוּחוֹת קָדִים, רוּחוֹת עַזּוֹת
אָז אָשִׁיר אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת
