הוויכוח על מדינת היהודים

חוק ההסדרה הוא פרי פשרה, תגובה לפעילות ארגוני השמאל - המשמשים גם זרועם הארוכה של האיחוד האירופי וערביי האזור - לא לאפשר נורמליזציה של החיים במקום הכי טבעי ליהודים לחיות בו. העובדה שב-50 השנים האחרונות לא הוסדר מעמדן של אדמות המולדת הללו, יצרה חלל ריק שלתוכו נכנס ביהמ"ש העליון והגדיר את המקום כ"שטחים כבושים" הנתונים ב"תפיסה לוחמתית". דוח אדמונד לוי התמודד עם הדבר, ועד-כה לא יושם. מדובר אפוא בחוק שבא לעולם בדיעבד, כדי להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, שבה חלק ממה שנבנה עלול לעמוד בפני צו הריסה. החוק מאפשר להכריח את התובעים לקבל פיצוי. רכיב ההכרח חשוב, משום שהרשות הפלשתינית הטילה עונש מוות או מאסר עולם למוכרי אדמות ליהודים, אפילו אם הם מעוניינים בזה. החוק מאפשר לבעלים "להאשים" את ישראל שהכריחה אותו לקבל פיצוי כספי. משום כך, לא מדובר ב"חוק הגזל", שכן הסדר פיצוי על בנייה שפלשה לגבולות פרטיים קיים בכל העולם. בניגוד לדיסאינפורמציה, החוק לא מדבר על העתיד. לא מכשיר מאחזים, לא משנה מעמד משפטי של מקום כלשהו, לא מספח שטח, אלא מתייחס רטרואקטיבית לבנייה שנעשתה בתוך היישובים הקיימים. זה המעט שאפשר לעשות בינתיים.

כצפוי, אויבי ההתיישבות יצאו במחול האיומים הרגיל. מועצת הביטחון פעלה נגד ההתיישבות גם כשהחוק נפל בפעם שעברה. היא לא זקוקה לתמריץ לפעול נגדנו. ביה"ד הבינלאומי בהאג רואה ממילא את הקיום היהודי בשומרון וביהודה כפשע. תפיסתו המשפטית שונה משלנו והיא מקיימת "סדר דיון שונה" כדברי אהרן ברק. המתנגדים לשיבת ציון אינם זקוקים לסיבות. עמדתם נגדית מעיקרה. לא מפיהם אנו חיים.

"כולם" מסכימים שבג"ץ יפסול את החוק. בתשתית ההסכמה הגורפת נמצאת ההשלמה העגומה עם אובדן המשילות של הרשות המחוקקת והמבצעת. שופטי ביהמ"ש העליון פועלים כמשגיחי הכשרות של בית הנבחרים. הציבור יוצא לבחירות ומבקש להכריע בוויכוח הפוליטי. אז מתייצבים שופטי בג"ץ ומציבים את ערכיהם והשקפת עולמם מעל לערכים ולרעיונות הלגיטימיים של הציבור. ברור לכל שלא פרטיות הקניין של ערביי שומרון עמדה לנגד עיני העותרים, אלא רצונם להכריע בוויכוח הפוליטי. מדוע צריך בג"ץ להתערב בסוגיות אלו? במה זה תורם לחיזוק מעמדו בציבור?

בסופו של חשבון, לא הוויכוח המשפטי או הקנייני עומד פה לדיון, אלא עתידו של לב הארץ המצפה להחלת הריבונות של מדינת היהודים עליו. וגם הדיון הזה מכסה על שאלה עמוקה יותר, והיא שאלת הזהות שלנו כעם השב לארצו העתיקה אחרי שנים רבות ומבקש לחדש בה ימיו: מי אנחנו? ואחרי הדברים האלה, צריך להודות שלא תמיד מועילה הכרעה ברורה. לפעמים צריך לאפשר לתהליכים לעשות את שלהם לאיטם. קמעה קמעה. האם נדע להיות סבלניים ולא לדחוק את הקץ? ימים יגידו.