אנו מביטים במבוגרים בהמולת היום, נוטים להתבונן על ה"זקנים" שלנו, כעל מעמסה. אל לנו לשכוח שפעם אנחנו היינו עבורם למעמסה ועדיין קיבלנו מהם המון אהבה. פעם זקן היה מילה נרדפת לחכם, כי יש לו הרבה ניסיון, הוא מכיר יותר שנים את העולם וצבר הרבה תובנות. היום זקן הוא מישהו שקשה לו להתמודד עם השינויים והחידושים. נדמה לנו, שהיום הזה רחוק, גם אנחנו נגיע מהר מאוד לרגע הזה שנהיה "זקנים".
אם הייתי מתאמצת לפקוח את עיניי אז ומסתכלת סביבי, הייתי מגלה את הזקן על הספסל ואת הזקנה עם סל הקניות שהולכת ברחוב. אם במקום לחשוב עליהם כעל דמויות שמפריעות לנו בנוף הצעיר הייתי בוודאי רואה, מה מסתתר מאחורי הפנים המקומטות, אז, הייתי מגלה אנשים עם רצף חיים מעניין, עם תובנות חיים עמוקות ועם רצון גדול לאוזן קשבת.
הם עשו כל-כך הרבה בשבילנו. בזכותם יש לנו מדינה, גם הם התאהבו, שנאו ועברו את גיל ההתבגרות. הם התגייסו ונלחמו כדי שתהיה לנו מדינה. הם בנו את הארץ הזאת ביד עם טיט ומלט, שתלו ועדרו. אם היינו טיפה פחות אגוצנטריים, היינו רואים שבזכותם אנחנו כאן.
אני מביטה באבא הקשיש שהיה לי עד לפני שבוע בלבד, ומבינה פתאום, כי לאבא שלי היו הרבה שמות וכינויים, אבל מעט מאוד, כבוד. קראו לו מבוגר, קשיש, ישיש, גמלאי, הגיל השלישי, תרח, סיעודי, סיעודי מורכב ועוד. הוא היה שקוף. אני ראיתי אותו כי הוא אבא שלי. אבל האחרים לא ראו, אפילו לא האחות שאמרה לחברתה במשמרת שהוא "משוגע" כי צעק מכאבים. ראיתי אותו מזדקן, מתקשה לעשות פעולות יומיומיות שהיה עושה בקלות, איך הוא נפלט ממעגל החיים לשוליים והפך עוד שם, במרשם הביטוח לאומי וקצבת הזקנה.
ביום בו תראו בהורים שלכם כזקנים מדי - למרות שעדיין אינם כאלו, היו סבלנים. נסו להבין אותם, אם הם יתלכלכו כאשר הם אוכלים ויתלבשו לאט מדי - גלו סבלנות. תזכרו שאנחנו היינו קטנים הם עשו את זה עבורנו בשמחה ובחיוך.
אם בזמן השיחה שלכם איתם הם חוזרים כמה פעמים על אותו דבר, תקשיבו. שהיינו קטנים הם חזרו כמה פעמים, כדי שנלמד ונבין. כאשר אין להם את הכוח לקום ולהתקלח - אל תכעסו עליהם. תזכרו כמה הפתעות הם היו צריכים לתת לנו כדי שנתקלח. אם בזמן השיחה איתם הם שכחו מה אמרתם, היו סבלנים. אל תשכחו כמה פעמים שכחתם דברים שהם ביקשו.
אבא שלי הקטן מבין שבעה האחים, עם אב ואם, אחים, אחיות, היה בחור יפה תואר שחלם על אהובתו. היה הצלף הראשון של צה"ל. עבד את הארץ וסגד לכל רגב באדמתה. היה חסון ומוכשר. תורם הזהב של מד"א. שכל את אחיו הבכור בצבא, נישא, הביא ילדים והקים משפחה. בימיו האחרונים הבנתי שבתוך הגווייה הזקנה ישנו איש צעיר שזוכר הכל ומקבל את העובדה ששום דבר לא לנצח.
תביטו בהם. תראו ותכירו בקיומם. אלה בני אדם שפעם הייתה להם תעסוקה. הם תרמו לחברה, עבדו, בחרו מנהיג, היה להם חזון, היו משמעותיים במקום העבודה שלהם, במעגל החברים שלהם, הם היו פעילים ונוכחים. הייתה להם הכנסה מסודרת והם השמיעו את קולם, הקשיים שלהם וההצלחות שלהם באו לידי ביטוי בשיח הציבורי. הם היו החברה עצמה, היו מורים, מחנכים, רופאים, מנהלים, פוליטיקאים, אנשי צבא, עובדי מרכול, אינסטלטורים, חשמלאים, מוכרים, בנאים ונגרים וכדומה.
הם היו אנשים שהחברה נשענה עליהם. שילמו מיסים והכתיבו מדיניות, הם אפשרו לחברה הזאת לצמוח ולגדול. מרגע שהפכו לקשישים, מבוגרים, גמלאים, זקנים, בעיקר שקופים, הם כבר לא נחוצים, היכולת שלהם להשפיע התפוגגה, אף אחד כבר לא משמיע את קולם, והאינטרסים שלהם כמעט שאינם מונחים על השולחן כאשר מחלקים את העוגה התקציבית, העוגה הציבורית, העוגה החברתית.
אין מי שידבר בשמם, אין מי שיציג את האינטרס שלהם, אין מי שימפה את הצרכים שלהם. הם כבר לא מכירים את מי שנמצא במקומות שקובעים, ולא יכולים להרים טלפון לאף אחד. הם הפכו ל"שום דבר", לאנונימיים מוחלטים, לחסרי קול, כוח, השפעה. אבל עצוב מכל, הם הפכו להיות חסרי נוכחות.
הטבע הוא אכזר.
