כשבוחנים את פסק-הדין בעניין עמונה יש להתפלא מדוע לא שקלו השופטים אפשרויות נוספות והוציאו תחת ידם פסק דין כה קיצוני המכיל רק הריסה וגירוש. השאלה המתבקשת היא מה עדיף - האם נכון לגרש מאות בני אדם מהמקום שנקבע להם ע"י הממשלה ואשר הם גרים בו למעלה מעשרים שנה - או להעדיף את העותרים הפלשתינים אשר מעולם לא עִבדו את הקרקע ולא בנו שם בית, שאין להם חוזה או רישום בטאבו המוכיח את בעלותם - והאפשרות המשפטית לתבוע את הקרקע נודעה להם רק מפי אנשי שמאל ישראלים?
הבעיה בהחלטות בג"ץ בנוגע לקרקעות ביהודה ושומרון מתחילה בכך שהבג"ץ מקבל אוטומטית את טענות העותרים הפלשתינים כי הקרקע הנידונה היא "קרקע פרטית". הפלשתינים אינם צריכים להביא מסמכים או רישומי טאבו כדי להוכיח את טענתם. כך למשל, תשעת הבתים ביישוב עפרה הוכרו ע"י בג"ץ כאדמות פלשתיניות פרטיות רק עקב כך שלפי תצלומי אוויר הייתה בשטח זה בעבר שורת עצים. האם מי ששתל את העצים הוא בעל הקרקע? האם ישנו פלשתיני שיכול להוכיח בעלות על שטח זה?
כשישנה תביעת בעלות לגבי מקרקעין במדינת ישראל אין זה מספיק שאדם יטען כי הקרקע שייכת לו או כי אביו עיבד אותה, אלא שעליו להביא שטר מכר או רישום בטאבו להוכחת דבריו. והנה, בדיונים על עמונה או על תשעת הבתים בעפרה לא דרשו שופטי בג"ץ הוכחה כזאת. מבחינתם מספיק היה אם תצלומי אויר ישנים הראו כי בשטח הייתה בעבר שורת עצים. לא כך הם היו נוהגים לגבי תביעת בעלות במדינת ישראל. לפיכך, ראוי לחוקק חוק הסדרה שיקבע כי דיני הראיות לגבי מקרקעין הנהוגים במדינת ישראל יחולו גם על יהודה ושומרון.
