המפגש של היום בין נתניהו לטראמפ לא צפוי להניב אחריו הכרעות. הוא נועד להשמיע את קול נתניהו בלבד, בעוד טראמפ יהיה רק זה שמקשיב לו. ככל הנראה יתנהל המפגש באווירה לבבית ובהרבה רצון טוב מצד שני הצדדים. אחרי ככלות הכל ימצא כאן סוף-סוף מין את מינו, שהרי לשניהם יש פחות או יותר אותו ראש.
עם זאת צריך להודות שנתניהו עמוס מן הסתם במפגש הזה בהרבה ציפיות, בעוד שטראמפ עדיין איננו בשל, כמובן, לתת הבטחות. הדעת נותנת שיש לו כרגע מכלול בעיות פנימיות די קשות, שימנעו ממנו, לפחות בינתיים, להיענות לנתניהו למלא בקשות, ובוודאי שלא להיעתר לדרישות.
לא צפוי עם כל הכימיה שיש בין השניים, טראמפ הוא נשיא שאיננו צפוי, ועם זאת גם מאוד הפכפך: היום הוא מבטיח הרים וגבעות, ומחר הוא נסוג מאותן הבטחות. שגרירות בירושלים? לא עכשיו בינתיים, ויש גם עוד זמן לביטול ההסכם המרגיז עם אירן.
וצריך גם לזכור שטראמפ די להוט מצידו להיות הנשיא שיעלה בידיו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, למורת-רוחו של
בנימין נתניהו, שאינו רואה בכך משהו דחוף, ובורח מן הפתרון הזה כמו מאש בשדה-קוצים.
בתוך כך אין להתעלם מהעובדה שבמשך דורות הייתה אמריקה עוגן של יציבות כלכלית ופוליטית עבור ישראל. הוויכוחים והמחלוקות ביניהן נבעו כולם מכך שלארה"ב הייתה מדיניות קוהרנטית, ולנו לא. זה אפשר לישראל לשחק ולהתבחבש עם עצמה, כשבסופו של דבר ארה"ב היא זו שנתנה את הטון להסכמות או למריבות. אלא שלא עוד; כי אצל טראמפ המדיניות פשוט איננה אפויה.
