מעניין לעשות השוואה בין המפגש הראשון של נתניהו עם הנשיא טראמפ לבין המפגש הראשון שלו עם הנשיא אובמה במאי 2009.
עצם העובדה שאובמה נפגש עם נתניהו רק 5 חודשים לאחר שנכנס לתפקידו, בעוד שטראמפ נפגש עמו רק חודש וחצי מאז נכנס לתפקידו, כבר מעידה כשלעצמה על הבדל בהתייחסות הנשיאותית החיובית לראש ממשלת ישראל. אצל טראמפ נתניהו נמצא ברשימת המוזמנים הראשונה; אצל אובמה נתניהו היה הרחק ברשימת המוזמנים. אבל, זהו רק הבדל אחד. במישור האסטרטגי, בולטים כמה הבדלים מהותיים, וכולם מצויים בצד החיובי מבחינת מדינת ישראל.
ראשית, המובן מאליו. אז, ב-2009, המזרח התיכון היה לפני הזעזועים במדינות ערב והתהפוכות המדיניות והדתיות שהוא עבר החל מ-2011. כל מה שהתרחש מאז באזור שלנו הקטין את האיומים הצבאיים על ישראל, והביא לכך שערב המפגש הנוכחי מצבה הביטחוני של ישראל הוא הטוב ביותר שישראל חוותה מעודה. לא רק זאת, ישראל של היום בולטת הרבה יותר מאשר ב-2009 כמדינה היציבה ביותר באזור וכבעלת הברית המרכזית והנאמנה של ארה"ב.
שנית, אז לא היה מפגש אינטרסים בין ישראל לארה"ב במה שנוגע לאירן. מעבר לסוגיה הגרעינית, ארה"ב ראתה באירן גורם אזורי "מתקדם" ו"מתון" שיש לטפח עמו קשרים ולא לעמוד בדרכו לרכישת הגמוניה במזרח התיכון. אז, ארה"ב של אובמה הכריעה למעשה כי בסכסוך הענק בין הסונים לשיעים היא מתייצבת לימין השיעים ומוכנה ל"בגוד" בבעלות בריתה הסוניות. היום, לפחות לפי שעה, נראה כי קיים מפגש אינטרסים בין ארה"ב לישראל. אומנם נראה כי ממשל טראמפ לא יבטל את הסכם הגרעין עם אירן, אך הוא מבליט ומבהיר כי אירן היא אויב, שאירן משתייכת ל"רעים" שאותם צריך לבלום, בראש ובראשונה בסוריה. התמיכה האמריקנית עוברת מתמיכה במרכיב השיעי לתמיכה במרכיב הסוני. איך זה ייעשה, מה תהייה המדיניות שתגובש, מול שיפעת הקשיים, צריך להמתין ולראות.
שלישית, כאשר נתניהו נפגש עם אובמה במאי 2009, זה היה ממש ערב "נאום קאהיר" המפורסם של אובמה בו הוא הצהיר כי היעד המרכזי של מדיניות החוץ האמריקנית הוא להתקרב לכל מדינות האיסלאם, מכיוון שהאיסלאם מהווה, בין השאר, חלק מהמורשת האמריקנית וההיסטוריה שלה. עכשיו, התמונה הפוכה לגמרי. האיסלאם, ככזה, חשוד למפרע בכוונות רעות של טרור. היוצאים מהכלל: בעלות הברית הסוניות המסורתיות של ארה"ב. עם שתיים מהן (מצרים וירדן) יש לישראל קשרי שלום.
במישור הסיכסוך עם הפלשתינים בולטים הדברים הבאים:
ראשית, מהרגע הראשון, וכתפיסת עולם, ראה ממשל אובמה בסכסוך הישראלי- פלשתיני את המקור לכל בעיות האזור, וחלם שאם יימצא לו פתרון, אזי כבמטה קסמים יפתרו כל בעיות האזור.
לא רק זאת, תפיסת המשנה שלו הייתה כי מה שמעכב את הפתרון, ולפחות מהווה מכשול רציני לקידומו, הן ההתנחלויות. כיוון שכך, מהמפגש הראשון עם אובמה, נושא ההתנחלויות היה מרכזי, והמשיך כך עד לרגע האחרון. עכשיו המצב שונה לחלוטין. טראמפ אומנם כנראה רוצה לראות בסיום הסכסוך, אך ברור שאין הוא רואה את הסכסוך כדבר המרכזי. האזור מלא בבעיות ובכאבי ראש, כאשר לזירה נכנסו הרוסים, והסכסוך עם הפלשתינים קבל את הממד הטבעי המתאים לו: עוד סכסוך קטן בים של סכסוכים ואלימות משתוללת
שנית, במאי 2009 נתניהו טרם דיבר על פתרון של "שתי מדינות".
הוא דיבר מאוחר יותר כתוצאה מלחץ אמריקני, שעבורו תפיסת "שתי מדינות" הייתה בבחינת עניין שבקדושה. עכשיו נתניהו מחויב לתפיסה זאת והלחץ עליו הוא פנימי ובכיוון של נסיגה מהמחויבות שלו. טראמפ וממשלו אינם מחויבים לפי שעה לתפיסה של "שתי מדינות", ואינם רואים בה ציווי קדוש. הוא הדין בסוגית ההתנחלויות. ההתנגדות הנחרצת והאובססיבית של אובמה וקרי עושה דברו להתנחלויות, חדלה מלהיות כזאת, חדלה מלהיות חזות הכל בעיני ממשל טראמפ . זה כמובן לא אומר שניתנת לישראל יד חופשית בנושא. בהחלט לא!
ואי-אפשר כמובן מבלי להזכיר את הממד האישי: מפגש מאי 2009 עמד בסימן תחילתה של עוינות בין אובמה לנתניהו, כאשר היה ברור מראש כי בבית הלבן לא השתכן ידיד חם לישראל. עכשיו המצב שונה לחלוטין. וגם זה כמובן לטובה.
