האם הוא יציב

הראשונה הייתה עם בנימין נתניהו. הלה אמר, ולא היה בזה חידוש, שיותר ויותר מדינות ערביות מתייחסות לישראל כבעלת ברית ולא כאויב. טראמפ נדלק: "לא חשבתי שתעלה את זה, אבל זה רעיון מצוין. אפשר לעשות עסקה גדולה". הוא המשיך ותיאר כיצד גם ישראל וגם הפלשתינים יוכלו להיות יותר גמישים, אם ההסכם ביניהם יהיה חלק מאותה "עסקה גדולה", כי "יהיה יותר בד לצייר עליו". מה שראינו בשידור חי היה יצירתה של אסטרטגיה יש מאין, בשליפה מן המותן. לא עוד הסכם ישראלי-פלשתיני בפני עצמו, אלא הסכם שלום איזורי כולל. שום אדם מיושב בדעתו לא נוהג כך, ודאי לא באחד הסכסוכים הבעייתיים ביותר שידע העולם אי-פעם. מסיבת העיתונאים השנייה הייתה זו שקיים טראמפ יומיים למחרת, הראשונה שלו לבדו מאז נכנס לתפקידו. הוא עמד שם 75 דקות, והקדיש חלק ניכר מזמנו לתקוף את העיתונאים שישבו בחדר ואת אמצעי התקשורת בכלל. זו כמובן גישה מטופשת לחלוטין, אבל ניחא. זכותו. אלא שהיו במסיבת העיתונאים הזאת שלושה רגעים הזויים במיוחד, שאין אפשרות לראות אותם כתוצאה של חשיבה צלולה. אחד מהם זכה לפרסום רב בארץ: התקפתו של טראמפ על העיתונאי החרדי ג'ייק טורקס, ששאל אותו מה בכוונתו לעשות בנושא האנטישמיות. טראמפ התלונן שהכתב הבטיח לו שאלה פשוטה וציווה עליו לשבת, ולמעשה סתם לו את הפה. אך כפי שהגיב אחד המשקיפים האמריקניים: זו הייתה השאלה הכי פשוטה שאפשר לשאול, כי התשובה עליה פשוטה ביותר – נילחם ללא פשרות באנטישמיות ובגזענות. במקום זה, טראמפ העליב בשידור חי יהודי בכיפה שחורה, עם זקן ופאות – ואז הצהיר בזעם שהוא אינו אנטישמי.

גם הרגע השני היה בעל אופי גזעני. כתבת אפרו-אמריקנית שאלה את טראמפ, האם בכוונתו להיפגש עם השדולה האפרו-אמריקנית בקונגרס. הוא השיב בחיוב ואז שאל אותה: "את יכולה לארגן את זה? הם חברים שלך?". בשיח האמריקני, אמירה כזאת מרמזת על מחשבה גזענית לפיה "כל השחורים הם חברים". והנה, נשיא ארה"ב אמר זאת בשידור חי. הרגע השלישי וההזוי ביותר הביא לטראמפ ביקורת מכל עבר – אפילו מרשת פוקס ניוז. הוא טען, שהרוב האלקטרולי שלו – 306 מול 238 להילרי קלינטון – היה הגדול ביותר מאז רונלד רייגן. כתב NBC קם וציין, שלברק אובמה היה פעמיים רוב גדול יותר. טראמפ השיב, שהוא התכוון לנשיא רפובליקני. אבל הכתב הביא לתשומת ליבו, שלג'ורג' בוש הבן היה רוב גדול יותר בפעם השנייה שנבחר. תשובתו של טראמפ: "זה מה שאמרו לי". ואם נשיא ארה"ב מתעקש למכור נתונים כוזבים שכל אחד יכול לבדוק בגוגל, מה זה אומר עליו? הבעיה איננה רק אותה מסיבת עיתונאים, בה היו רגעים שטראמפ נראה שיכור. הבעיה היא שמסיבת העיתונאים הזאת מאפיינת את טראמפ. הוא מקטר בלי הרף ("ירשתי בלגן", טען). הוא לא מפסיק לתקוף את מי שמותח עליו ביקורת (הוא אמר באותו אירוע "fake news" לפחות חמש פעמים). הוא סבור שלתקשורת אסור לשאול אותו שאלות קשות ("הבטיח לי שאלה קלה", התלונן על טורקס). הוא יוצר לעצמו מציאות משלו ("מייקל פלין נהג כשורה", אמר על היועץ שהוא פיטר). הוא ממציא עובדות ומפברק נתונים בצורה ילדותית ואובססיבית, בעיקר כדי להראות כמה הוא טוב ומוצלח (הרוב האלקטורלי, מספר הנוכחים בהשבעה; הוא אפילו טען שלא ירד גשם בזמן נאומו – ובהחלט ירד). הוא שואב את המידע שלו מן הטלוויזיה במקום מדוחות מודיעין (כמו הפיגוע שלא היה בשבדיה). ההתנהגות הזו אינה נראית יציבה. כל אחד מאותם מרכיבים מצביע על בעיה של איזון – קל וחומר כולם יחדיו, ועוד יותר קל וחומר כאשר הם חוזרים על עצמם ללא הרף. זו כבר לא אסטרטגיית בחירות; הקמפיין הסתיים לפני 3.5 חודשים. זו התנהלות נרקיסיסטית ואלימה של אותו אדם שסיפר בגאווה כיצד הטריד מינית, של אותו אדם שהמילים האהובות עליו הן "אתה מפוטר", של אותו אדם שנותר חייב כספים לאלפי עובדים, של אותו אדם שמכזב ללא הרף – כולל על עובדות בדוקות וידועות (למשל: מספר הקומות בטראמפ טאואר).

טראמפ יכול להגיד כמה שהוא רוצה שהתקשורת עוינת אותו, ובמידה לא מועטה – זה גם נכון. הוא ודאי לא מועיל לעצמו בכך שהוא תוקף אותה בלא הרף, ואם הוא אינו מבין זאת – זהו עוד סימן לחוסר יציבותו. אלא שלא זה מה שמשנה. חברי הקונגרס רואים את הדברים, שומעים את הקולות, קוראים את הסקרים. והם יודעים שדונלד טראמפ הוא הנשיא הכי לא פופולרי בעשורים האחרונים, חודש בלבד בתוך תפקידו. הבה ונזכיר: טראמפ הפסיד במניין הקולות בפער של 3 מיליון. כלומר: רוב הציבור האמריקני לא קנה את קמפיין ההסתה וההפחדה שלו. כעת, כאשר מתרבים סימני השאלה סביב המעורבות הרוסית בבחירות, סביר להניח שחלק מתומכיו מתחרטים או שלפחות יש להם מחשבה שנייה. ובעוד 21 חודשים בלבד, האמריקנים שוב הולכים לקלפיות – לבחור את כל חברי בית הנבחרים ושליש מחברי הסנט. טראמפ ממילא זוכה לתמיכה חלקית בלבד מחברי המפלגה הרפובליקנית בשני בתי הקונגרס. הרוב הרפובליקני בסנט הוא ארבעה מושבים בלבד, ויש שם כמה וכמה סנטורים רפובליקנים מובילים המתנגדים לו (ג'ון מקיין, לינדזי גרהם, טד קרוז, מריו רוביו). יו"ר בית הנבחרים, פול ריאן, גם הוא יריב ותיק של טראמפ שעשוי ללטוש את עיניו למועמדות המפלגה לנשיאות ב-2020. אם טראמפ ימשיך להתנהל בצורה המשוגעת הנוכחית, ניתן לצפות שחלק ניכר מחברי הקונגרס הרפובליקנים יתנערו ממנו או ינסו להתרחק ממנו, כדי שלא לפגוע בסיכוייהם-שלהם בבחירות אמצע הקדנציה. לכן, טראמפ ממש לא יכול לבנות על כך שהקונגרס יתן לו להשתולל כרצונו. ונזכיר: הקונגרס יכול לערוך שימועים רבי עוצמה, כולל על שפיותו של הנשיא והתנהלותו, והסנט הוא שיכול להדיח אותו. תסריט הזוי? המציאות היום-יומית של טראמפ הזויה הרבה יותר.