המקרא, אשר אין חולקין על היותו אחד (אם לא היחיד שבהם) המקורות הראשונים שאליו מתייחסת הזהות היהודית, מספר לנו על אדם אחד בלבד המזהה עצמו כ"יהודי". אמנם, נכון שלפני חורבן הבית הראשון אין מקום להתייחסות ליהודים - אנשי שבט יהודה - אלא לישראלים. אולם בחינה זו אין הדבר משנה, כיוון שבמקרא לא מופיע זיהוי עצמי "ישראלי". ודאי שלא כך שיהיה אפשר להסיק כי ההתייחסות לאדם בגין דתו או לאומיותו הישראלים היא המרכזית בחייו, עד שהוא מכונה בגינה "ישראלי" או "יהודי" - בעיקר על-ידי עצמו.
באופן מפתיע, אולי, ה"יהודי" הנזכר הוא לא אברהם, הנחשב לאבי האומה, ואף לא משה - מי שהפך את בני ישראל לעם, אולי אפילו ללאום. היהודי התנכ"י היחיד הוא דווקא מרדכי. האם מרדכי היהודי הוא המודל שעל-פיו נגזרת הגדרת הזהות היהודית? זו שאלה שהתשובות לה רבות וכנראה גם שנויות במחלוקת. לפי הגדרת האנטישמיות שבאנציקלופדיה העברית, ראשיתה של תופעת האנטי-יהודיות מיוחסת לא, למשל, לימיו של משה - לפרעה שהפך את בני ישראל לעבדים ורצה לחסל את "כל הבן הילוד", אלא דווקא לימיו של מרדכי ולמעשה: ליריבו הפוליטי הגדול - המן. האם יש בכך איזה רמז להיותו של מרדכי אב-טיפוס ליהודיות? האם יְהוּדֽיוּתוֺ מתאפיינת על-ידי התייחסותו של המן למרדכי ולזהותו היהודית? הסוגיה מעניינת כשלעצמה. אחרי הכל, מרדכי הוא - כאמור - ה"יהודי" היחיד במקרא המוגדר ככזה ולא סתם, אלא אף בהקשר של תפקידיו ותפקודיו האזרחיים ['כי הגיד להם אשר הוא יהודי' - (אסתר, ג/4).
יתרה מזאת, פעולותיו של המן כנגדו וכנגד העם היהודי מתחילות אך ורק משעה שמרדכי מציין את יהדותו כגורם שהביאו לעבירה על מצוות המלך ['וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן כי כך ציווה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה' - [אסתר, ג/2]. מרדכי עצמו הוא יהודי של גוֺלָה הפועל בטריטוריה זרה - לא זו המובטחת לאבי האומה, אברהם, ואשר אליה מביא משה את העם העולה ממצרים. הוא יהודי הנושא שם של אליל מקומי (מרדוך) והעסוק בעיקר במשחקים הפוליטיים של התככים הקיסריים תוך שהוא מסכן לא רק את בת-חסותו, הדסה - אשר גם שמה שונה על-ידו לשם של אלילה מקומית (אשתר - עשתורת) - אלא בעצם את כל עם ישראל. מעבר לכך, לא רק שיהודיותו של מרדכי נזכרת אך ורק במסגרת ההימור שהוא מהמר למען קידומו האישי (תוך סיכונו של העם), אלא שאין בה מאומה הקושר אותה למוקד ההתייחסות העיקרי של העם המאפיין את המקרא: לאלוהים. למעשה, מגילת אסתר היא הספר היחיד בתנ"ך שבו אין כלל התייחסות לאלוהים ולקשריו המיוחדים עם עם ישראל, אלוהים אינו מופיע במגילה אפילו פעם אחת.
איזכור זה של מרדכי היהודי כאב-טיפוס להגדרת היהודי, או כמאפיין למקור אפשרי להגדרת היהדות אינו בא כדי להקניט. אף שהמקורות היהודיים - דתיים ושאינם דתיים כאחד - נוטים לחפש את האב-טיפוס של האדם היהודי בדמויות וסיפורים תנכיים אחרים (במידה והם נדרשים אל התנ"ך כאל מקור להגדרה כזאת), יש בו - בסיפור מרדכי - כדי לאפיין לפחות פַּן אחד של היהודי הגלותי כפי שנתוודענו אליו מאות רבות של שנים לאחר הפרשה הזו. אפשר גם שכל סיפור מרדכי אינו אלא אזהרה מפני יצירת הגדרת יהודי ויהדות נוסח מרדכי, שאותם חכמים שערכו את הספר המופלא הזה של התנ"ך חששו שתיווצר בתנאים מסוימים. יתרה מזאת, סיפורו של מרדכי מאפשר לנו לראות שאפילו בתנ"ך ניתן למצוא מאפיינים רבים ושוני-פנים - לעיתים אף סותרים - לדמותו של היהודי, ומכאן גם: לדמותה של היהדות.
הגדרתה של היהדות, לפיכך, אפשר שאינה תלוויה בהגדרתם ובאיפיוניהם של היהודים. משנה-תוקף לכך יש בבחינת סיפוריהם של גיבורים תנכיים אחרים - לא רק בספרי השופטים, הנביאים והכתובים - אלא אפילו מבין אלה הנזכרים בתורה, המתייחסת לאֵל עצמו. למעשה, בחינה מדוקדקת שתיערך לאישיותם ופועלם של אבות האומה עצמם, כפי המתואר בתורה עצמה, עשויה להביך אותנו מאוד.
בכל מקרה, התנ"ך - לא בתורה ולא ביתרת הספר - איננו מספק לנו הגדרה, שלמה או חלקית, של היהדות. כל שניתן לנו הוא בסיס - רחב מכדי שיהיה קונקרטי דיו - שעל פיו ניתן להרכיב הגדרות שונות של יהדות. משפט הגֵר או ההצטרפות האפשרית של נכרים לעם (למשל: מקרה רות המואביה) סותרים את הטענה של הגדרה גנטית לעם ישראל. למעשה, אפילו המשנה והגמרא, הבאות כמו להשלים את התורה, אינן מספקות לנו הגדרה חד-משמעית של היהדות, ורק בחינה של אורח החיים המאפיין את הציבורים הידועים כיהודים (וגם זאת: בזמנים נתונים ובמקומות ידועים), משמש לנו כמפתח ליצירת הגדרה של זהות יהודית, שגם היא לעולם בלתי-אחידה ושנוייה במחלוקת.
הבעייתיות של הגדרת היהדות, ואפילו של הגדרת היהודי איננה נחלת העבר בלבד ואף לא נחלת הדת והדתיים בלבד. גם מערכות מודרניות מוצאות עצמן בקשיים כל אימת שהן מנסות לעצב הגדרה ליהדות או ליהודים. והדבר נכון הן ביחס להגדרות "החיוביות" כלומר: להגדרות שמנסים היהודים להגדיר עצמם, הן באשר להגדרות "השליליות" - אלה שמקורן אצל שונאי ישראל למיניהם. דוגמאות לקשיים אלה ניתן למצוא בפרשת החוק הידוע בציבור כחוק "מיהו יהודי" - למעשה חוק השבות - ולהבדיל: בחוקי נירנברג הנאציים.
חוק השבות של מדינת ישראל נחקק כדי לתת מסגרת מדינית וארגונית להצהרת הכוונות שבמגילת העצמאות האומרת כי "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית" באשר היא - המדינה - הינה ביתו הלאומי של העם היהודי. בהיותו חוק אופרטיבי, המחייב הגדרות, נוסחה גם הגדרה שתוקפה היה "לעניין חוק זה", של המושג "יהודי". והנה, על-פי הגדרה זו נחשב ליהודי כל מי שהכריז כי הוא יהודי.
כלומר, הגדרת היהודי שהייתה קבילה על המדינה הייתה הגדרתו העצמית של אדם על-דבר היותו יהודי. הגדרה זו, שמיום היוולדה הייתה שנויה במחלוקת, נפלה חלל על מזבח המאבקים הפוליטיים והוּמְרָה בהגדרה אחרת שגרסה כי יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה (כפי המקובל על החוגים האורתודוכסיים שביהדות הדתית), או מי שנתגייר, כלומר: מי שנצטרף אל הקהילה היהודית בדרך של התחייבות או הסכמה דתיים - לא בהכרח אורתודוכסיים. לאחר פרשת האח דניאל - יהודי שהיה לנוצרי מאמין ואשר גרס כי יהודיותו משתמרת הן מתוקף הכרתו הן מתוקף היותו בן לאם יהודייה - סוייגה גם הגדרה זו על-ידי תוספת המילים ("תיקון בר-יהודה"): "ובלבד שאינו בן דת אחרת".
הגדרה זו, אף שהיא חילונית במקורה ובתוקפה, נזקקת למונחים דתיים כמו גם למבחנים דתיים בכדי לקבוע יהדותו של אדם. אין היא שואלת לדעתו של האדם נשוא ההגדרה על עצמו ואין היא מניחה לו להגדיר את עצמו, אלא על דרך השלילה ורק ביחס לאותו אספקט של זיקתו האפשרית לדת אחרת כלשהי, זולת הדת היהודית.
לשון ההגדרה והמגבלות המאפשרות את זיהויו של היהודי ככזה תוחמים כאן את היהדות במרחב הדתי. אולם, בעצם היותה של ההגדרה מדינית ופוליטית השואבת מכוח החיקוק הנתון לכנסת מידי העם, האנשים, ולא מידי שמים, הרי שיש בה אלמנט פוליטי לאומי. מכל מקום, אין בהגדרה זו דבר המצביע על איזה מאפיין שהוא המחייב יהודים וההופך אותם לכאלה, הנובע מזהות תרבותית או היסטורית וטריטוריאלית, וכל כולה אינה אלא פלפול פורמליסטי שעיקרו זהות פורמלית הניתנת להירכש על-ידי שורת צעדים אדמיניסטרטיביים. הויכוח עם האורתודוכסים, המתנהל זה שנים בסוגיה זו, אף הוא אינו חורג מתחום הפלפול האדמיניסטרטיבי-פורמליסטי. שכן, דרישתם של האותודוכסים להוספת המלה "כהלכה" אחרי התיבה "מי שנתגייר" אין בה אלא כדי לסווג את ההליך האדמיניסטרטיבי ולהקבילו לזה הנוהג אצל קבוצה אחת בדת, לאמור: האורתודוכסיה. בחינה זו יש כאן מאבק, שהוא כלשעצמו לגיטימי, שכל עניינו הוא עוצמות פוליטיות.
בחינה זו, ההגדרה הקיימת בחוק הישראלי לזיהויו של היהודי אינה שונה, אלא בכוונת המחוקק ובשימוש שנעשה בה, מהגדרות חיצוניות - דתיות או אחרות - המיושמות אל המושג "יהודי" הקיימות (או היו קיימות) במקומות אחרים. המפורסמת שבהן היא, כמובן, זו שאומצה על-ידי חוקי נירנברג של 1935.
על-פי התקנות שהותקנו לצורך מימוש החוקים הללו, שכוונו כנגד היהודים, הוגדרו "יהודים" על-פי היחסים הגנטיים שלהם. כלומר, כיהודי נחשב מי שאחד מהוריו או אבותיו לפניהם - עד לדור רביעי שבספירה לאחור - היה "יהודי". מהותה או ביטוייה של יהודיותו של האדם, או של מי מאבותיו שהיה מזוהה כיהודי, לא עניינה את המחוקק הנאצי כל ועיקר, כפי שאין היא מעניינו של חוק השבות או של כל הגדרה חיצונית אחרת, כוללת זו הדתית-הלכתית.
מצב-דברים זה טומן בחובו בעיות רבות, שהעיקרית שבהן היא שאין בכל ההגדרות הללו דבר וחצי-דבר המאפשר זיהויו של יהודי - מעבר לכינויו בשם הניתן לו על-ידי ההגדרה - על-פי איזו מערכת תרבותית, מערך מחויבויות, או דרך חיים. זהו קונפליקט המקשה על יציקת תוכן ממשי למסגרת של יהודיות שהגדרה שרירותית זו או אחרת קובעת.
דוגמה לקונפליקט זה אפשר לראות בזעקות הנשמעות מידי פעם אל-נוכח מה שמוצג כסכנת ההתבוללות של יהדות המערב: כידוע - או כך גורסים ראשי ממסדים יהודיים למיניהם - מגיעה ההתבוללות של צעירים ביהדות ארה"ב, למשל, כדי 40% או יותר, מה שנחשב לסכנה אמיתית להמשך קיומו של העם היהודי. כך טוענים הזועקים, המבססים את הנתון הזה - של 40% - על מחקרים שנעשו בארה"ב. אלא שהזעקה והטענה הללו הן חסרות שחר מעיקרן, שכן איננו יודעים, בעצם, במה מדובר: במשמעות ההתבוללות - שהרי, כאמור, אין בידינו הגדרה ממשית של יהדות ושל היהודים. למעשה, אם נבחן את הנתונים הנוספים של אותם מחקרים, הרי שניתן לנו להגיע לפחות לשתי מסקנות הסותרות זו את זו בעליל.
כי זאת לדעת: כאשר מדובר ב-40% התבוללות, מדברים בעצם בדור השני של יהודים מוכרים הנישאים החוצה - למי שאינם יהודים. אך יתרה מכך, קיימים נתונים נוספים המשלימים את התמונה: (א) החלוקה הפנימית בין בנים ובנות. מתוך אותם 40% של דור-שני.
כשליש (35%) הן בנות ושני שלישים (65%) בנים. (ב) מקרב הבנות הלא יהודיות שלהן נישאים הבנים, 25% מתגיירות גיור אורתודוכסי-הלכתי. (ג) מתוך סה"כ האוכלוסייה המורכבת מאותם 40% ובני-זוגם, - כ75% רואים עצמם כיהודים, אף שאין לראייתם זו משמעות אחידה וביטוייה יכול לנוע בין שמירת מצוות מלאה, ועבור דרך הדלקת "חנוכה בוש" (שיח חנוכה - במתכונת אשוח חג המולד) וכלה בזהות והזדהות אבסטרקטיים עם שותפות הגורל היהודית.
אולם עצם הנתונים הללו מלמדים את הדבר הבא: כמות ההתבוללות היא פונקציה של הקריטריונים המופעלים לבחינתה - ובכל מקרה אין היא יכולה להגיע כדי 40%. החישוב הוא פשוט ויודגם כאן על-פי שני קריטריונים, ההלכתי והתרבותי. על-פי הקריטריון ההלכתי, משמעותה של התבוללות הדור השני הוא מספר היילודים של דור זה (כלומר, הדור הבא) שלהם אם יהודייה. כאן אין כל חשיבות לאורח חייהם לעניין עצם יהדותם. ובכן, החישוב צריך ליטול אותם 40% ולהתייחס אליהם כאל 100% אוכלוסייה העומדת למבחן.
ילדיהן העתידיים של הבנות היהודיות הנישאות החוצה נשארים יהודיים, על-פי ההלכה, בלי קשר לבני-זוגם. ועל-כן בחישוב שביחס לדור הבא, נשקלת כמות הבנות היהודיות כנגד כמות זהה של בנים יהודיים (שהרי מדובר בדור הבא ואילו היו הנישואין מתקיימים בתוך הקהילה הרי כמות היהודים של הדור הבא - השלישי - הייתה נשארת כמות שהיא). כלומר, בחישוב ההתבוללות יש להוריד גם מספר זהה של בנים יהודיים. נותרו, אם כך, 1/3 מהבנים מתוך 40% שהם כלל הנישאים החוצה, הרלוונטים לענייננו. אך גם בכך אין די. כאמור, 25% מכלל הבנות הזרות הנישאות ליהודים עוברות גיור הלכתי, לאמור: ילדיהן יהיו יהודים כשרים מבחינת ההלכה. מספר זה משאיר לנו מחצית מהשליש הזה, שלגביהם אין פתרון הלכתי יהודי ביחס לדור הבא. לסיכום, אנו רואים שהאקסטרפולציה המספרית המדויקת משאירה אותנו עם 6.1% של "מתבוללים", כלומר של אנשים הנישאים החוצה ואשר ביחס לילדיהם אין פתרון הלכתי! ולכל הדעות 6.1% לא רק שהיא תוצאה השונה משמעותית מאותם 40% מתבוללים שעליהם מלינים ונזעקים, אלא שזהו "אבדן" נורמאלי לחלוטין של אוכלוסיית-המשך של עם, שכמותו ניתן לראות בכל קבוצה החיה בעולם פתוח.
אולם מעניינת יותר הבחינה התרבותית של תהליך ההתבוללות הנ"ל. ראינו שכאשר שואלים את האנשים עצמם הרי ש-75% רואים עצמם כיהודים כלומר, על ה-40% ההתחלתיים (שעליהם איננו יודעים כיצד הם רואים עצמם) נתווספו עוד אנשים, מאלה שנתחברו אליהם על-ידי נישואין ואשר רואים עצמם - בהגדרה עצמית - יהודים. במילים אחרות: לקבוצה ההתחלתית נוספו עוד כ-22% הרואים עצמם כיהודים ואז - אם למערכת התרבותית/לאומית יהודית יהיו תכנים תרבותיים לספק להם, הרי ש"הסכנה" היא שלאט-לאט נהפוך את כל אמריקה ליהודית, בקצב של תוספות של כ-22% לדור...
ניתן לראות, לאור הדברים הללו, כי הבעיות של הגדרת היהדות והגדרת היהודי נובעות בעיקר מחמת חוסר היכולת להמציא הגדרות "אוביקטיביות" למושג. הדת - על אגפיה וגילוייה השונים - כמו גם המערכות האזרחיות, נזקקת להגדרות חיצוניות שעיקרן מצוי במה שאינו במושג. אולם עצם השימוש בהיגדים שליליים נוסח זה מבטיח היעדר הסכמה.
לכן, דומה שיש עדיין מקום - אולי יותר מתמיד - לחפש טיפוס הגדרה אחר; כזה שיעמוד באופן איתן יותר - בחלופות הזמן ואשר מידת אי-ההסכמה המלווה אותו הינה מינימאלית. טיפוס כזה של הגדרה אפשרי אך ורק אם נתייחס למאפיינים פנימיים של נשואי ההגדרה, ובמלים אחרות - חהגדרה העצמית.
כלומר, הגדרת היהדות והיהודי תתכן אך ורק אם נניח שיהודי הוא כל מי שמקבל על עצמו הגדרה עצמית כיהודי וכי היהדות היא כלל התכנים והאיפיונים ההיסטוריים, התרבותיים והלאומיים של האנשים שראו עצמם יהודים.
אז ניתן לקבל את ביטוייה השונים של היהדות כביטויים אותנטיים ונכונים לה - בין אם אלה בעלי צביון דתי (ואפילו בלבדי דתי, כפי שהיו פני הדברים עד למאה ה-17 לערך) ובין אם אלה בעלי צביון תרבותי, היסטורי ולאומי. על-פי זה, גם הרב גורן יהודי, גם יהודי אתיופיה, אבל גם כל מי שקיבל על עצמו את שותפות הגורל עם העם היהודי; גם חסידי סאטמור - עוכרי הציונות ומדינת ישראל - אבל גם כמיליון ומחצה מקורבנות השואה שאף שלא היו יהודים על-פי ההלכה ואשר נטבחו "על-תקן" היותם יהודים מתוקף הגדרותיה של החקיקה הנאצית.
הגדרה כזו הכרחית גם מנקודת הראות הדתית-הלכתית, שכן רק היא מאפשרת לדת לקיים את האבחנה בין מאמיניה ובין מי שפרק מעצמו כל ביטוי של הזדהות והיה למתבולל או "יצא לשמד". הגדרה כזו גם הכרחית מנקודת הראות הפורמליסטית-אזרחית, שכן זו מאפשרת את קיומה של התייחסות לאומית או תרבותית שבמדינת ישראל, למשל, הינה חלק ממהות הקיום המדיני - בהיותה של המדינה ביתו הלאומי של העם היהודי. כך גם ניתן לעצב משמעויות ממשיות, ריאליות, לקיום יהודי בזמנים שונים ובתנאים משתנים ולבחון ביטויים של קיום כזה - למשל הציונות, למשל מדינת ישראל - באותו קנה-מידה החובק מכלול תרבותי והיסטורי.
