שווים יותר בפני החוק

תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חרום מאפשרת לצבא להרוס את בתיהם של מחבלים ובני משפחותיהם. בג"ץ כבר הכריע שברמה העקרונית זוהי תקנה חוקית, ולצד זאת – הורה לכוחות הביטחון ליישם אותה בצורה מידתית ורק אם ברור שצעד זה מהווה הרתעה של ממש. הנשיאה מרים נאור אף דחתה בקשה לדון שוב בנושא בהרכב מורחב. זה לא מעניין את שופטי בית המשפט העליון עוזי פוגלמן, יורם דנציגר וענת ברון. הם מתנגדים עקרונית להריסת בתים – וזו כמובן זכותם. אבל הם מנסים למנוע אותה כמעט בכוח – וזה כבר אסור אפילו להם. כי הפסיקה של בג"ץ מחייבת את כולם, כולל – ובעצם: בראש ובראשונה – את שופטיו-שלו. אז מה הם עושים? מחפשים מתחת לאדמה נימוקים נקודתיים נגד ההריסה במקרים ספציפיים. כפי שפרסמנו כאן, דנציגר וברון ישבו יחדיו בשבוע שעבר בהרכב שדן בעתירה נגד איטום דירתו של המחבל שביצע בחודש ינואר את פיגוע הדריסה בשכונת ארמון הנציב ורצח ארבעה צוערים. בסופו של דבר הם דחו את העתירה, אך חשוב מאוד לשים לב לנימוקיהם. דנציגר אומר שהייתה לו התלבטות רבה, משום שבדירה מתגוררים גם ארבעת ילדיו של המחבל, אך הוא החליט לאשר את האיטום משום שהם יוכלו לעבור לדירת הוריו, באותו בניין. ואילו ברון אומרת, שבמקרה הזה האיטום מוצדק, כי הוכח שבני המשפחה ידעו על הכוונות הרצחניות של המחבל. מה זה אומר? שאם לילדים לא היה לאן לעבור בצורה מיידית – דנציגר היה מונע את ההריסה. שאם השב"כ לא היה מוכיח שהמחבל שיתף את אשתו בתוכניותיו – ברון הייתה מונעת את ההריסה. פעם דיברו על חוקים עוקפי בג"ץ; פה יש לנו שופטים עוקפי בג"ץ. במקום בית משפט, קיבלנו בית שופטים. שלא לדבר על העיוורון ויפי-הנפש המתעלמים מהמציאות בה אנו חיים (ואשר עליה עמד היטב נעם סולברג, השופט השלישי בהרכב). אם פוליטיקאים – במיוחד מן הימין – היו עושים תרגילי לוליינות שכאלו, הארץ הייתה רועשת: פגיעה בבית המשפט! זלזול בשלטון החוק! סכנה לדמוקרטיה! אבל כאשר שופטים עושים זאת, במה שנראה כהטיה פוליטית שמאלה – זה עובר לגמרי בשקט. אז למה שהאזרח מן השורה יאמין לבית המשפט?

בשבוע שעבר קיים נציב הביקורת על הפרקליטות, דוד רוזן, שימועים לפרקליטים הטוענים שהם עלולים להיפגע מהדוח על יחסי הפרקליטות עם המכון לרפואה משפטית. פרקליטים אלו מיוצגים בידי עורכי דין מהמגזר הפרטי – על חשבוננו. מדובר לפחות בשניים מבכירי הסניגורים הפליליים: רועי בלכר ועופר ברטל, שמן הסתם שכרם משקף את מעמדם. אין לזה אח ורע בכל השירות הציבורי: המדינה מממנת עורכי דין פרטיים בהליך הנוגע לעבודתו של עובד הציבור. אפילו נבחרי ציבור שמופיעים בפני ועדות חקירה ממלכתיות, משלמים מכיסיהם לעורכי דינם, ואז יכולים לבקש ואולי לקבל החזר חלקי לפי תקרות קבועות. אבל לפרקליטים – מגיע הכל. זה היה אחד התנאים שלהם לשיתוף פעולה עם נציבות הביקורת, ולמרבה הצער איילת שקד והמנכ"לית שלה, אמי פלמור, נכנעו לשי ניצן (היו"ר בפועל של ארגון הפרקליטים) ולחבורתו החצופה והבריונית. נעיר כאן, ששמותיהם של אותם פרקליטים אסורים בפרסום לפי החלטת בג"ץ. מה שאומר, שלא תהיה לציבור שום אפשרות לדעת האם בעבר/בהווה/בעתיד הם לא קיבלו/מקבלים/יקבלו החלטות הנוגעות לעורכי הדין המייצגים אותם כעת, כמו גם לגבי אלו שייצגו אותם בעתירתם הכושלת נגד פרסום הדוח. הדרישה לייצוג פרטי עלתה לאחר שהפרקליטים הצליחו לסרס במידה רבה את נציבות הביקורת על-ידי הוצאת הביקורת המערכתית מידיה, ואחרי שהצליחו להביא את הילה גרסטל להתפטר מתפקיד הנציבה, ואחרי שבמשך חודשים ארוכים לא קיימו את הוראות היועץ המשפטי לממשלה והתעלמו לחלוטין מהנציבות ופניותיה, ואחרי שהפיצו ללא הרף בדותות בכל מה שנוגע לנציבות. למה נותנים להם להשתולל כך? כי הם חלק מהגוף החזק ביותר בשירות הציבורי, אשר יכול במחי כתב אישום אחד או תביעה אחת לחסל קריירות וגרוע מכך. אז למה שהאזרח מן השורה יאמין לפרקליטות?

בסוף השבוע (24.2.17) פורסם בעיתון מקור ראשון ראיון עם ראש יאח"ה לשעבר, זיוה אגמי-כהן. בין היתר היא דיברה על פרשת אפרים ברכה, התייחסה במפורש לכך שברכה עמד להיחקר בידי מח"ש, ואז ניפקה את המשפטים המדהימים הבאים: "המערכת הייתה צריכה לגבות אותו יותר, או לבטא את התמיכה בצורה אחרת... נכון שאתה כקצין משטרה חייב להיות אוביקטיבי, אבל מפקד יכול לבטא את הגיבוי באלף דרכים". מה אומרת לנו מי שהופקדה על חקירות טוהר המידות החשובות ביותר? שלקצין משטרה בכיר מגיע אוטומטית גיבוי, בלי שום קשר לשאלה במה הוא חשוד. שהמערכת כמערכת – זו שבסופו של יום אולי תצטרך להתמודד עם תוצאות מעשיו ולהעמידו לדין – חייבת להתייצב מאחוריו. שקציני משטרה אחרים צריכים להיות אוביקטיביים למראית עין, אבל מאחורי הקלעים – לזנוח את חובת האוביקטיביות ולתמוך בחשוד משום שהוא אחד מהם. זה כמובן מזכיר את הגיבוי הפומבי שכן קיבל ברכה – כולל ממי שהיו אמורים להכריע האם לחקור אותו והאם להעמידו לדין. המשנה ליועץ המשפטי, רז נזרי, בכלל לא חשב שהייתה בעיה עם הגיבוי הזה – כי הוא סיפר עליו בדיון בוועדת החוקה של הכנסת ובשידור חי לכל המדינה: "לפני מספר חודשים - אני לא מעט נמצא במערכת, ואני לא זוכר סיטואציה כזאת בגלל העוצמה שלה, הביקורות שהיו וכל אלה ואחרות - היועץ המשפטי לממשלה וצוותו, נסענו לביקור מיוחד ביאח"ה. בעצם עברנו ביחד עם אפרים חדר-חדר בלהב 433 במשרדי היחידה בלוד, עברנו בערך מעל 100 חוקרים ביחידה הזאת. הכל היה מין סוג של הפגנת גיבוי שזה דבר קצת חריג שהיועץ המשפטי, פרקליט המדינה ואנחנו, והצוות שעוסק בדברים האלה, עוברים ושואלים ומדברים עם השוטרים. אחרי זה גם בצורה של כינוס כולל, שברור לכולם היה שהרעיון זה לגבות את אפרים שנמצא תחת מתקפות". הבנתם? יהודה וינשטיין, שי ניצן, רז נזרי ואנשיהם דנים בפרשת ברכה – ובמקביל מראים לכולם שיש להם אמון באותו קצין חשוד. ואלו הם אותם אנשים שבמדרג החשיבות ובדירוג הניהולי נמצאים מעל מח"ש, שחוקרת בפועל את הפרשה. אף אדם אחר לא היה מקבל כזה גיבוי בעיצומה של חקירה נגדו, ודאי שלא מצד מי שממונים על החקירה. אז למה שהאזרח מן השורה יאמין למשטרה?