ממצאיו של דוח
מבקר המדינה על לקחי מבצע צוק איתן אינם מותירים אחריהם כל ספק שהדברים אמורים בפצע כואב. אלא שעם זאת גם ראוי להודות שהפצע הזה הגליד בינתיים. הלקחים כבר הופקו, ולכן אין סיבה שאמות הספים בעטיו ירעדו.
עוד בטרם יבשה הדיו על הדוח, היו שקפצו ב"אמרתי לכם. כאלה היו
נפתלי בנט ו
יואב גלנט, שכלל לא נטלו חלק במערכה הצבאית עצמה. שני נביאי הזעם ומטיפי המוסר מצאו צורך לעוט על הטרף שלהם, כמוצאי שלל רב, ובסופו של דבר גם להיבנות ממנו.
אז למען הגילוי הנאות, זה בדיוק המקום להודות שצריך להתייחס לדברים בפרופורציה. אחרי ככלות הכל, אין להתעלם מן העובדה הברורה שבינתיים הופקו הלקחים הדרושים. אלה זכו לביטוי די הולם בדוח של האלוף
יוסי בכר, שמונה על-ידי צה"ל עצמו, ושבו צוינו הפגמים והמסקנות ממבצע צוק איתן.
בתוך כך אין לשכוח שמזה שנה תמימה שוקד הרמטכ"ל גדי איזנקוט על אימונו של צה"ל לקראת הסיבוב הבא, אם חלילה יפרוץ, ושקרוב לוודאי יתנהל גם הפעם סביב אותן מנהרות מטרידות, ומן הסתם גם בממדים גדולים עוד יותר.
אמון וגיבוי עם זאת ראוי להודות ש-34 מנהרות מבצע צוק איתן לא היו, בסופו של דבר, איום אסטרטגי ממשי לישובי עוטף-עזה בנגב, וכי צה"ל הצליח לצבור מודיעין רב בנושא. בה בעת צריך גם לזכור שלמבצע הזה נגררה ישראל בעל-כורחה ושהצליחה לעמוד בו כסלע איתן.
אף שאינני נמנה עם חסידי מהלכיו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, הוא ראוי, לפחות הפעם, לאמון ולגיבוי מלאים גם מצד המתנגדים לו, כמוני, בזכות הפגיעה בתשתית החמאס. לזכותו ייאמר שבמבצע צוק איתן הוא הקפיד להוליך קו מתון ושקול, ולא של "עליהום" של שש אלי קרב, נוסח בנט וגלנט.
גם אם חמאס אכן חצה את הגבול במבצע צוק איתן, וראוי היה, לפיכך, לרוצץ את ראשו - המחיר הנדרש למשימה היה, בלי ספק, גבוה מדי, שלא השתלם בשל כך כלל וכלל. שהרי מי כמו נתניהו ידע שכניסה קרקעית לעזה עלולה הייתה לגבות בעקבותיה מרחץ-דמים אימתני, ובד בבד גם ישיבה ממושכת של צה"ל בקן הצרעות הזה. את כאב הראש מנע נתניהו, ביחד עם שר הביטחון דאז, בוגי יעלון, והרמטכ"ל
בני גנץ, ועל כך הם ראויים ל"שאפו" - לא לגנאי!.
