מאחר שכותרת המאמר מדברת בעד עצמה רוצה אני לפתוח דווקא בביקורת אותה אני שומע מרבים. גם יהודים הנוטים לסמוך על
משה פייגלין טוענים, במידה לא מועטה של צדק יש לומר, כי ברמה הפוליטית/אסטרטגית נחל משה כישלון חרוץ למעלה מחמש עשרה שנה ובכל הקריירה הפוליטית ציבורית שלו.
אדם קרוב אצל עצמו ולכן אספר על חלקי הקטן בסוגיה דלעיל. מנקודת ראותי
מפלגת הליכוד הראתה את כוחה ונחת זרועה בהרס והחרבה של יישובים יהודים אגב פיזור קהילות, פירוק משפחות ופגיעה בהן וכן, גם וחיזוק הרוצחים הערבים. לאור זאת סירבתי להגמיש עצמי עד כדי התפקדות לליכוד כדי לחזק מבפנים את משה ו
מנהיגות יהודית. למפלגה הנחזית כטמאה לא מצטרפים. לבסוף נכנעתי לפרק זמן קצר על-מנת לחזק את משה ואחרי מערכת בחירות אחת נפרדתי באנחת רווחה גדולה...
באותם ימים ובמשך שנים הרבה עמל משה פייגלין על "פרויקט הליכוד". עבדכם טען לעומתו וגם בשיחות עמו שערוץ זה נדון מראש לכישלון שכן ברגע שיהפוך לאיום אמיתי על התנועה וראשיה יסולק בבושת פנים. משה כעס עלי ובמפגש אחד אמר לי כי לא ידבר עמי עד שאתפקד. לא נעים אבל כך בדיוק קרה ומשה אכן סולק מהליכוד. עם סיום תקופה זו לאחריה הושלך משה דה יורה מכל המדרגות, נפל האסימון ומשה פעל להקים את מפלגת זהות.
אין להקל ראש בטעות אסטרטגית כזו אך לעניות דעתי ניתן לסלוח, לקוות שהלקחים נלמדו (וכך נראה) ולפנות לדיון המהותי - מיהו משה פייגלין ומה יש לו להציע לאוהבי תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל (אגב-פשיטא שהתקופה הארוכה הנ"ל לא בוזבזה שכן המותג פייגלין שלראשונה זוהה עם תנועת זו ארצנו, בהמשך עם ה"פייגלינים" בליכוד וכיום עם משנה סדורה של זהות יהודית וחירות תוך עמידה עקרונית על שלמות הארץ - "זז" על ציר הזמן אל מקום הרבה יותר נוח מבחינה פוליטית).
מקורי וחכם ממישהו מוקצה בעבר ("פרי" עבודה יסודית מאוד של תקשורת עוינת על קהל שבוי שאת מוחו הצליחה לשטוף ולרוקן מיכולת חשיבה בכלל וחשיבה ביקורתית בעיקר), מהלך כיום משה פייגלין במרכז הבמה הפוליטית, ובכבוד אותו רכש בצדק. אפילו יריבים אידיאולוגיים שנחשפו לאיש בכהונתו בכנסת מבינים היום שמשה הוא פוליטיקאי מזן אחר. איש חושב, מקורי, חכם ובעל כריזמה ויכולות להנהיג. יותר מכול, ועל כך אעמוד בהמשך, משה הוא איש שלא יזוז מעקרונותיו, כך לפחות השתכנעתי אנכי.
מה ה"תפריט" אותו מציע היום פייגלין? תתפלאו, לא את כולו אני אוהב. על מזבח החרות מנהל משה שיח מכבד עם ה"קהילה" (הקוראת לעצמה "גאה" אם כי לאור זהות חבריה הסוטים מנורמה חברתית רצויה ראויה יותר לבושה) שבעיני היא מגונה, מסוכנת ומעל לכל נדונה מאורייתא לכליה. אינני יכול לקבל יחס אוהד לחבריה ובאופן אישי אני נלחם בתופעה בכל כוחי.
משה סובל אותם כך נראה, וקשה לרבים עם זה - את האמת יש לומר. אגב, אנו יודעים את ההבחנה בין ניסיון לעזור לפרט להתרפא ולקבל סיוע סוציאלי לבין אימוץ האג'נדה ופעילות למענה. לפי היכרותי עם משה הוא נוקט בדרך הראשונה.
ובכלל, המנגינה אצל משה השתנתה. בעבר היה יותר נוקב ופחות מתון בסגנון ההתבטאות. האם זו רק המוזיקה או משהו עמוק יותר. אנכי התרשמתי וכך אמר אף משה בעצמו שלאחר פציעתו הקשה של בנו דוד (ממנה החלים ברוך השם בדרך נס), שאירוע משברי זה בחייו מיתן וריכך את היחס לבריות מתוך תובנות שרק חוויה קשה כזו יכולה לייצר. האם מיטיב שינוי מורגש זה עם הפעילות הציבורית של משה? דומני שכן.
רואה אני חובה לציין קודם כל את כוח ההתמדה של משה ואת העקביות. כמי שהשתתף במפגשים רבים עמו, נדהמתי להיווכח שמשה היה מטריח עצמו גם ל"חוגי בית" בהם נכחו יהודים ספורים, ספורים מאוד (לעתים היה ניתן למנות אותם על כף יד אחת). ערב ערב, במשך שנים, בכל רחבי ארצנו ובכל מזג אוויר, היה יוצא אל הדרך הארוכה אותה התווה לעצמו (בעצה אחת עם
מיכאל פואה) להגיע להנהגת עם ישראל. אני אינני מכיר עוד איש ציבור עם כזו מסירות נפש. ואתם?...
בורא עולם וכעת לעיקר: המהות. מי שעוקב אחרי משה פייגלין לאורך שנים יודע שבכל הקשור לארץ ישראל ועם ישראל בארצו משה לא זז חלקיק מילימטר מעמדותיו. משה פייגלין הוא איש מאמין והמתנה האלוקית אותה העניק בורא עולם לעמו טבועה בנשמתו באופן מוחלט, עד כי אינו מסוגל אף להעלות על דעתו לסחור בארצנו משל הייתה נדל"ן, כפי שעושים זאת לאסוננו "מנהיגי ימין" אחרים. זכור לי שבעבר הרחוק ובהעדר כיפה על ראשי אמרתי למשה כי לעניין שלמות הארץ אני סומך עליו יותר מכפי שאני סומך על עצמי. ענה לי משה: "כתוב את הדברים ברבים", אז הנה, כך אני עושה.
גם בעניינים מוסריים אחרים משה לא זז מילימטר (ואף חלקיקו). זכור לי היטב כי כאשר החליטה הממשלה ה"ימנית" לשחרר מאה וארבעה רוצחים בארבע "פעימות" תבע משה מחברי הכנסת ה"ימנים" וה"אידיאולוגיים" שיאיימו בהצבעה נגד התקציב ובכך ימנעו את החרפה ואת העוול המוסרי. מכירים את השיר "איש לא קם"?... זה מה שקרה כאן. איש לא נענה, כולל יהודים טובים, הכי טובים. רק משה הצביע נגד הקואליציה ושילם מחיר. אגב, בשים לב ליחסי הכוחות דאז, די שארבעה חברי כנסת היו נענים לפניית משה והזוועה הייתה נמנעת.
אמרנו כבר שמשה הוא איש מקורי ויצירתי. הוא מחזיק בפתרון ל"סכסוך", פתרון עליו הוא מדבר שנים הרבה מאד, מאז שלראשונה התוודעתי אל האיש. בראותנו את המגמות הדמוגרפיות הפועלות (בניגוד לשטיפת המוח...) לטובת היהודים, מסביר משה שיש לעודד מגמה קיימת של הגירת ערבים אל מחוץ לגבולות המדינה. "סל הגירה" בסדר גודל של מאתיים אלף דולר ימריץ רבבות משפחות לעזוב ולהצטרף אל אחיהם בנסיכויות, בקנדה, באירופה המקבלת מהר מהר צביון מוסלמי, בסעודיה ובכל אשר יחפצו. הסכום נשמע גדול והוא אכן כזה, אלא שהוצאה כזו הבונה את הארץ ומחזקת את המדינה, תסתכם בהרבה פחות מסכומי העתק אותם הוצאנו מאז
הסכם אוסלו, הסכם המעכב את התפתחותנו ועולה דמים רבים, הזול שבהם הכסף...
עוד פרט חשוב. משה העמיד עצמו לבחירה לתפקיד ראש מפלגת זהות. ניתן לומר שהתפקיד מובטח לו. עד כמה יצליח משה בבחירות הכלליות והאם נכונה הטענה שמשה יהווה גורם המכרסם בכוח הימין, מפלגו ומחלישו? אמנם, סכנת הפיצול במחנה קיימת תמיד אך נראה שלייחס לפייגלין את מה שסולחים ל
אלי ישי וחבריו, או לבית היהודי, או ל
ש"ס ואפילו ליברמן הוא סוג של עוול.
קול תרועה זאת ועוד. אנו מכירים את תופעת "מפלגות מצב הרוח". לעתים יש הפתעה - כך בעיני מפלגת "יש עתיד" שמחזקת אחיזתה בפוליטיקה. אך על-פי רוב מפלגות כמו שינוי, קדימה, כולנו ועוד, מופיעות בקול תרועה רמה ונעלמות בקול ענות חלושה. סבור אני שיש פוטנציאל לא רע שמפלגת "זהות" בראשות פייגלין תיקח קולות לא מעטים מכחלון המאכזב, ממפלגות רבות אחרות כנראה גם מלפיד וחבר מרעיו. במקרה כזה, יימצא המחליש מחזק.
ובכלל, טוען משה פייגלין שכל הזועקים כנגדו על החלשת המחנה הם אלה היושבים בממשלה "הכי ימנית אי-פעם" ובפועל מחריבים את עמונה, הורסים בעפרה, ובנייה יהודית נוספת, מה שהוא לעולם לא יעשה.
מישהו יכול להתווכח עם זה?
