התמונה די ברורה, כבר תקופה ארוכה, ולא מסתמן שום שינוי במראה: על-פי המפה הפוליטית בארץ - הימין מתעצם, המרכז מדשדש, והשמאל רק נחלש. הבולט שמבין מנהיגי הימין הוא
נפתלי בנט, מנהיגו של
הבית היהודי, הצובר באחרונה יותר תאוצה מ
בנימין נתניהו, ראש הליכוד, ומ
אביגדור ליברמן, מנהיגה של
ישראל ביתנו.
כוכבו של בנט דרך לא רק בעטיו של דוח
מבקר המדינה על מבצע צוק איתן, שבו הוא זוכה, למעשה, לציון לשבח. מלבד נקודת הזכות הזו, הוא גם נחשב לרועה הרוחני של גוש ה
מתנחלים - צאן-מרעיתו הגדול - המהווה בעצם את שלדו ורוחו של הימין האמיתי - זה שאינו מוכן לשום פשרות שהן במאבק הנחוש שלא לוותר על פיסת-אדמה בשטחים הכבושים.
אז נכון, אומנם, שבקונסטלציה הנוכחית אין לבנט שום סיכוי להרכיב
ממשלה עתידית, באשר שאר מפלגות הימין מפוצלות ביניהן, וסביר גם להניח שלא יעניקו את חסדיהן דווקא לבנט כמנהיג המוסכם - מתחרהו המר של בנימין נתניהו, ולא פחות מכך גם של אביגדור ליברמן. אחרי ככלות הכל, הדברים אמורים בשני יריביו בלב ובנפש.
אלא שגם כך, כל הסממנים מורים בבירור שבנט אכן מהמר על הסוס הנכון, ועל-פי הסקרים העדכניים, הוא צובר יתר-כוח משאר מנהיגי המפלגות הימניות. את סוד כוחו של האיש על הסוס ניתן להסביר בעובדה שמפלגתו נהנית משני העולמות: גם מהעולם הדתי, כמובן, וגם מהעולם החילוני, שבו יש לו מספר לא-מבוטל של תומכים ומעריצים.
אחרי ככלות הכל השכיל בנט לשנות לחלוטין את פני מפלגתו מאלה שהיו לה בגלגולה הקודם כמפד"ל, כשהוא הופך אותה ממפלגה דתית-לאומית, גרידא, למפלגה דתית-חילונית מעורבת, שבה מככבים גם כוכבים נוצצים כאיילת שקד ומתנחלים חילונים, שליבם מר על פינוים מבתיהם בשטחים.
