לפני שנים רבות מאוד בדרום קליפורניה, איש מוסלמי העז לקום ולהביע דעה שנגדה את העמדה הרשמית של הקהילה בה היה חלק. עד מהרה הוא ומשפחתו נודו מהקהילה. הדבר היה קשה מאד, שכן הם אנשים מאמינים ואדוקים.
קל כמובן לנחש שהעמדה שנקט הייתה מתקדמת, והוא תמך בישראל והמערב (קרי בשטן הקטן והגדול) באופן גלוי ובוטה. הוא לא יצא נגד עמודי התווך של האיסלאם, ואמונתו לא קטנה. נהפוך הוא. כמוסלמי אדוק שחי במאה העשרים ואחת, הוא האמין בלב שלם בישראל ובזכות היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל. הוא גם היה נאמן בצורה יוצאת דופן למקום לו הוא קרה בית, קרי לארה״ב של אמריקה.
אכן, קל לחשוד בנסיבות אלו, וכשהוא הוזמן לנסוע לארץ, לא בדיוק רצו להוציא לו ויזה. שמעון ארם ז״ל היה צריך להתערב בכדי לודא שהביקור יערך ללא תקלות מצערות.
לאותו מוסלמי אדוק היה עיתון עם שם כפול: ״העולם המוסלמי היום״ ו״פקיסטן היום״. אני זוכר הקרנת סרט חגיגית באחד מאולפני הסרטים הראשיים בלוס אנג׳לס. הוזמנתי לאותו אירוע, בו השתתפו דיפלומטים רבים כמו גם ראשי הקהילה המוסלמית לגווניה וזרמיה השונים. לפני ישבו ראשי תחנת טלוויזיה פקיסטנית, והתחלנו לדבר. שאלתי אותם בנימוס אם הם במקרה שמעו על אותו עיתון, והעווית פניהם הייתה מספקת. הם פסלו את העיתון בהנף יד ובזלזול ניכר. נזכור שאותו מוסלמי אדוק נודה לחלוטין מהקהילה, כך שלא הייתי צריך להתפלא, אך עצם תגובתם היוותה הוכחה ניצחת לכך שמעשיו חדרו עמוקות לתודעתם.
רחשי הלב עד היום מי שמאמין שהפקיסטנים (ונציגיהם המקומיים) מוכנים להכיר במדינת ישראל או להתייחס אלינו כאל בני אדם שנבראו בצלם אלוהים ולא כאל חזירים או קופים, טעות בסיסית בידיו. ״אמונה״ שכל כולה מהשפה לחוץ אינה שקולה לאמונה של מעשים ורחשי הלב. קל, אני תמיד טוען, לנפות בין אלו הטוענים לעמוד לצדנו לבין אלו שבאמת עומדים שם ומחפים ומגוננים עלינו. כל שצריך לבדוק (דוגמה פשוטה אחת מני רבות) הוא האם ארועי הטרור בישראל נחשבים אצלם ל״טרור״.
למה דומה ההבדל (בין החזות לבין המציאות)? לאותם ״חיילי״ חיזבאללה שתופסים מחסה מאחורי עגלת תינוקות בה תינוק בן יום, ולעומתם חיילי צבא ההגנה לישראל המגוננים בגופם על התינוק בעגלתו. יחי ההבדל הקטן, אך אנו ממאנים לתפוס זאת, כה להוטים אנחנו להאמין שהאיסלאמיסטים אנשים טובים הם, שוחרי שלום.
לאותו מוסלמי אוהד ישראל היה עיתון בלי מפרסמים. בני קהילתו נמנעו מלפרסם, כשם שהתרחקו ממנו וממשפחתו. הוא היה אישיות מאוד בלתי רצויה, וטוב היה שלא פגעו בו או בבני משפחתו. (תארו לעצמכם את אחד מארבעת העיתונים בעברית בלוס אנג׳לס רבתי, או אחד משני העיתונים באנגלית כאן לקהילה היהודית, אם תוציאו מהם את כל הפרסומות...)
אך הוא בשלו: חי באמונתו, וזו חזקה כבזלת ובלתי ניתנת לשינוי. הוא את הדבר הנכון עשה, למרות שהתשלום ששילם על עמדתו זו היה כבד עד מאד.
תמיד ראשונים כשהוא נפטר פתאם, בגיל צעיר יחסית, הגיעו כל ראשי הארגונים היהודים בלוס אנג׳לס להלוויה. מי שכמובן לא היה שם הם ראשי הקהילה המוסלמית, אלו שכל כך אוהבים להתייצב בכל הזדמנות אפשרית (של פוטו-אופ, הזדמנות צילום על-ידי התקשורת) ולהכריז עד כמה הם אוהבים את אחיהם הנוצרים והיהודים ובני הדתות האחרות, ועד כמה טרור הוא דבר נורא, ורק חייבים אנו לזכור (מזכירים הם מיד), שלא מדובר חלילה וחס במוסלמים כי אם באנשים שדעתם נטרפה עליהם, וכאלו יש רבים, גם ישראלים, גם יהודים, גם נוצרים, גם אמריקנים ועוד אחרים.
הם כל כך אוהבים את כולם, הנוצרים והיהודים ושאר בני המיעוטים שאינם מאמינים, שאת אנשיהם הם מוכנים הם לזנוח, לנדות ואף לרצוח. רואים אנו זאת פעם אחר פעם ברחבי העולם, ובימינו אנו מגדילים אנשי דאע״ש לעשות יותר מכולם. להצטלם הם מזדרזים, לכנס מסיבות עיתונאים הם תמיד ראשונים, אך לעמוד עם ״שנואי נפשם״, חלק מדתם וממשפחתם, את זאת הם מסרבים לעשות. אסור בתכלית האיסור (וכך מתגלה עורם האמיתי).
תשבי סאאד ז״ל (הוא סונף אלינו, בני דת משה וישראל, כחבר כבוד) ודאי עושה נפשות עבורנו שם למעלה. עומד הוא עם בת צחוק נעימה על פניו ומסביר ומשכנע, או אולי כותב הוא כפי שנהג לעשות כאן, עלי אדמות. עומדת שורה ארוכה של אנשי מקצוע, הצוות הקבוע שלו, אנשים שאת שמם כולנו מכירים ללא מאמץ, וכולנו זוכרים, וכולנו מחרים מחזיקים אחריו.
בניגוד אליו, ישנם את כל המוסלמים הרדיקלים היוצרים מציאות מדומה, לפיה הם האנשים הטובים. אכן, אנשים טובים הם עד מאד. המוסד אחראי להתקפות האחד עשר בספטמבר. כל אירוע טרור בארץ הוא באשמתנו. השלטונות בארה״ב ״רודפים״ אחרי המוסלמים כאן על לא עוול בכפם. זכויות האזרח שלהם נרמסות כשבאים לחקור מדוע הם טסים באופן קבוע לטורקיה ומשם לסוריה (להצטרף לדאע״ש). אנחנו פוגעים בהם דרך קבע (לדוגמה הקריקטורות של מוחמד בדנמרק או בעתון צ׳רלי הבדו בפריז). ועוד כהנה וכהנה האשמות. רק הם התגלמות הטוב בעולם, ואנחנו - נו, הרשע, השטן הגדול והשטן הקטן.
קל להגיד ״גם אנחנו היינו עושים זאת״, אך דרך טבע שמרבית האנשים לא נוהגים כך. הם מפחדים, או שהם לא מעוניינים. תשבי היה יוצא דופן, והוא - רק הוא ומשפחתו - שילם את המחיר הכבד מכל.
היו אנשים שעזרו לו מאחורי הקלעים, וביניהם: ג׳ויס ואוברי צ׳רניק. נתי ודבי סיידוף. דניאלה ושמעון ארם ז״לֹ. להם כמובן מגיעה התודה, אך יותר מאשר להם - למשפחתו - אשתו קירן, ילדיו ונכדיו.
