הם הסתכלו לו בלבן של העיניים - ושלחו אותו הביתה בבושת פנים.
משה כחלון זכה בימים האלה לקבלת פנים שהוא לא היה מורגל אליה עד כה. שלושה שופטים בבית המשפט העליון, שלא שמעו, כנראה, על הנבוט הקואליציוני ששר האוצר מחזיק בידו, עומדים, ככל שניתן לשער, לבטל את הפרק שקובע מס על ריבוי דירות הנמצא בחוק ההסדרים שאין בלתי נסבל ממנו.
הם לא יעשו את זה, קרוב לוודאי, בגלל שהוא פוגע במאות אלפי אזרחים שבסך-הכל ביקשו להבטיח שבערוב ימיהם הם יוכלו לחיות בכבוד, מה שבמשרד האוצר או במוסד לביטוח לאומי לא יכולים להבטיח להם, אלא כדי להביע את סלידתם מהדרך שבה כפה כחלון את רצונו על כמה "נמושות" שנותרו בחדר הישיבות של ועדת הכספים בשעות הלילה המאוחרות כדי להבטיח שהם יקבלו את מה שהם הגדירו כ"כספים קואליציוניים". ביחידת המשטרה המכונה להב 433 היו, ללא ספק, מגדירים את זה אחרת.
וזה היה ממש מרתק - וגם קצת מביש - לראות את פרקליטי המדינה מגמגמים נוכח האבסורד שהם היו אמורים להגן אליו: ועדת כספים, בראשותו של
משה גפני, שבה כל מי שנשאר בחדר האטום לרחשי הלב של הציבור קיבל עשרות מיליוני שקלים, מכריעה לטובת אחד מפרקי-האיוולת הגדולים ביותר שנוצרו פה אי-פעם.
וכל כך למה? מכיוון ששר האוצר ביקש להפוך ל"גיבור השכונתי" שכולם יראים מפניו - אגב, גם בוועדה למינוי שופטים - ואיש לא מעז להתייצב מולו.
ועכשיו הכל עשוי לקרות. שר האוצר יכול, כמובן, להגיש את הפרק שיבוטל, כך יש להניח, בתור הצעת חוק נפרדת, אבל אז זה כבר יהיה סיפור אחר. הוא כבר לא יוכל לאיים על הקואליציה ב"פיזור הממשלה", שכן החוק לא יהיה חלק מחוק התקציב - ולכן לא תהיה כל דחיפות בקבלתו. לחוק התקציב שצמוד לו חוק ההסדרים הבזוי יש סד זמנים - ולכן צריך לקבל אותו עד למועד מסוים; אחרת, יראו את הכנסת כמי שהחליטה על התפזרותה. חוק סתם, יכול לשכב על המדפים כמו שחוק "מע"מ אפס" נותר, בזמנו, ללא הופכין.
קשה, כמובן, לדעת כיצד ינהג האיש שמאוד רוצה להוכיח שיש בכוחו להוריד את כולם על הברכיים, אבל את השיעור הזה בדמוקרטיה יש לשנן בכל הפקולטות למשפטים. בריונות פרלמנטארית לא משתלמת גם כששיטת הבחירה של 120 חברי הכנסת שלנו היא הקלוקלת שבכל מדינות המערב. אין בשום מקום תופעה שבה מתקיימת "מפלגה" שיש בה "ראש" אחד שקובע את "הרשימה". זאת לא דמוקרטיה. זאת פארסה שרק בישראל היא קיימת.
כחלון, למשל, הקים "מפלגה" - ושם מאחוריו שורה של חנפנים, מלחכי פנכה, שיראים מפניו. כמוהו, כליברמן או כלפיד.
ובכדי להקים קואליציה, חייב המועמד לראשות הממשלה להיכנע לדרישות שבמישור הפלילי מוגדרות כעבירה; מה שגורם לכך, שאנחנו מוצאים את כחלון במשרד האוצר ואת ליברמן במשרד הביטחון, אם להזכיר רק שניים מן האבסורדים, ולא ירחק היום, כנראה, שראש הממשלה המיועד יידרש על-ידי "גורם קואליציוני" למנות את "הסוס" שלו לשר.
אז למה הכל מופתעים, כשפני הקבינט המדיני-ביטחוני הם כפני ועדת הכספים?
