אחד הספרים האהובים עלי בתנ"ך הוא ספר מלכים וליתר דיוק מלכים א'. כל פעם שמזדמן לי אני קורא בו, אני חושב שכבר חזרתי עליו יותר מעשר נאגלות. בשבוע שעבר הגעתי שוב לפרק הלפני אחרון ונעצרתי; משהו משך את תשומת לבי. משהו לא הסתדר לי וחזרתי וקראתי אותו שוב עם הפרושים וחזור. מדובר בסיפור ישראלי מלכותי רגיל לכאורה: התקופה היא תקופת המלך אחאב ואישתו איזבל. בזמנו ישראל הייתה מחולקת למלכות ישראל בשומרון שעמד בראשה המלך אחאב, ומלכות יהודה בירושלים שעמד בראשה המלך יהושפט. ובכן אחאב, ידידיי, חשקה נפשו בגן הירוק והיפה של שכנו "נבות היזרעאלי", והוא הציע לקנותו ממנו אך נתקל בסירוב! נבות סירב להצעה על-אף ומקורה מחצר המלך! חמת אחאב בערה והוא חזר בכעס הביתה וסיפר לאישתו: רואה איזה חצוף הנבות הזה הוא סירב לי, אני המלך!
איזבל המרשעת אישתו איזבל (המרשעת) ענתה לו: אל דאגה מלכי האהוב, הוא לא רצה למכור בכסף - אני אסדר לך את הגן חינם אין כסף.
אמרה ועשתה. היא תפסה עט ונייר ושלחה מכתב בשם המלך אל חברי המועצה המקומית של המחוז אליו שייך נבות, וכך כתבה במכתבה: אני רוצה לתפור תיק לנבות היזרעאלי בעזרתכם האדיבה. לציין כי נבות הלזה לא היה אזרח רגיל מן השורה אלא היה מעשירי היישוב, איש בעל קומה. וכך היא תיארה להם את הנדרש מהם לעשות: תשיגו שני עדי שקר שיעידו כי שמעו את נבות מקלל את המלך ואת אלוהים, ו...סיקלו אותו, כי על עבירה כזאת חייב מיתה.
חברי המועצה הנכבדים עשו באופן יעיל ומדויק את הנדרש מהם, ומיסמסו למרשעת את ההודעה הבאה: גברתי איזבל ירום הודך, נבות נמצא אשם (כבקשתך) ונסקל! או-אז הלכה עם הבשורה אל בעלה אחאב: לך לרשת את השכן כי המסכן מת, ועל-פי חוק מגיע למלך לרשת את המת אם אין לו יורשים (היא דאגה בנוסף שלא יהיו לו יורשים - ביננו...).
עד כאן הסיפור, וממנו ניתן להסיק בקלות על-אודות המוסר הציבורי הרעוע שהיה נהוג באותו זמן, ועל השחיתות והמידות האפלות של הממלכה.
תפירת תיק לנבות היזרעאלי שאלה אחת העסיקה את רש"י: וכי מדוע היה על איזבל לפנות אל חברי המועצה ולבקש שיתפרו תיק לנבות? בשביל מה כל התהליך המיותר הזה? והלא יכלה איזבל פשוט לשלוח ולרצוח את נבות וגמרנו!
האמת, לא הבנתי את התשובה שנתן רש"י לסוגיה, לא הצלחתי לרדת אל סוף דעתו, אולם עצם השאלה העיקה עליי ולא יכלתי להשתחרר ממנה.
לציין כי אף אני התרשמתי, כרש"י, מהאווירה האפלה ששררה בממלכת ישראל דאז שלמעשה איפשרה לאנשי הממלכה לפסוח על כל תהליך ביורוקרטי ולשלוח פשוט לנשל מישהו מאדמתו או אפילו לרצוח אותו, מה הביג דיל! השאלה מה הביא את אחאב, המלך הכל יכול המושחת, לבקש מלכתחילה את האדמה מנבות ולהציע תמורתה כסף, ואפילו הציע לו החלפת השטח בשטח אחר, הוא יכל פשוט "להזיז" אותו משם. ושוב, לא מובן "הטריק" המלוכלך של איזבל אישתו, גם היא יכלה בקלות לפסוח על טריקים למיניהם ולטפל בעניין באופן ישיר ונקי.
השיטה היצירתית של אחאב ובכן זו האבחנה שלי. אני חושב שבתוך תוכו אחאב ביקש ממלכה יפה שקטה מסודרת ואף דמוקרטית! השאיפה שלו הייתה למלוך על ממלכה מסודרת שנתיניה ירעיפו עליו את אהבתם והערצתם - לאו-דווקא מתוך האהבה וההערצה לשמה כי אם מתוך ההסדר הכללי של השיטה היצירתית של אחאב: אתן לכם קצת חופש - תנו לי בתמורה אהבה והערצה וממלכה שקטה.
כל אדם היה שמח לשאוף לאהבה ולהערצה כזו, אולם כל שאיפה והמחיר שלה. אחאב היה מוכן לשלם את המחיר עבור שאיפתו זו אך מחיר בערבון מוגבל: מחיר מוגדר ונקוב מראש אותו קבע אחאב מראש. הוא לא היה מוכן לשלם מחיר מופקע עבור הצעצוע שביקש לעצמו בדמות ממלכה עם נתינים סמי-חופשיים שמרעיפים עליו את אהבתם. זו הייתה איפא הפוליטיקה הפנימית שהתוותה את אורח השילטון. כללי המשחק האלה נקבעו אם-כן מראש והופנמו על-ידי העם והעוזרים ואנשי המועצות וזקני העיר. כולם הפנימו כי אין בנמצא חופש כי אם סמי-חופש שמקורו בשאיפה אישית של המלך למשול על עם "חופשי". בעגה של היום: "עאלק חופשי".
יחסי-חוץ פרודוקטיבים ומעבר לשאיפה האישית של אחאב היה גם היגיון אחר שהניע אותו: אחאב ביקש לשדר לשכניו ולכל העולם כי ממלכתו מתנהלת על-פי אמות מידה ראויות וסדרי משטר תקינים וזה רק יכל לתרום ליחסי-חוץ פרודוקטיבים של הממלכה. ואכן, אנו לומדים במקרה ספציפי זה כי הדבר עבד והשיג את מטרתו: יהושפט השכן מלך יהודה שהיה בעל מידות טובות אמיתיות ולא בערבון מוגבל, והיה אמור להיות בייחסים עויינים עם ממלכת ישראל אשר התנתקה מממלכתו, קיים עם אחאב יחסי שכנות למופת: הוא התבקש על-ידי אחאב לעזור לו במלחמתו להחזרת שטח כבוש "רמות
גלעד", ויהושפט נעתר "לאחיו" ונלחם עימו יד ביד! הוא אף חיתן את בנו הבכור עם בת אחאב!
אם כן ובכל הנוגע ליחסי החוץ עם ממלכת יהודה, שאיפתו של אחאב לקיים סידרי שלטון תקינים בממלכתו (בערבון מוגבל) השיגה את המטרה. אין ספק כי שאיפה זו (בערבון מוגבל) גם הביאה פירות טובים אל תוך הממלכה, כגון שקט יחסי למלך בתוך ממלכתו. העם התרגל לסדרי השילטון התקינים ולמידות הטובות של המלך ורעייתו, אך קיבל מפעם לפעם את המסר כי המידות האלה הן בערבון מוגבל ולא כדאי לו, לעם, להעמיד אותן למבחן ההגדרה; או כמו שאומרים היום, לא כדאי למתוח את החוט עד לאין סוף.
נראה שונה היום - לכאורה עברו אלפי השנים מאז אחאב. היום אנחנו מדינה דמוקרטית. השלטון שלנו דמוקרטי לא מלכותי, יש לנו בחירות דמוקרטיות כל ארבע שנים, השלטון מתחלף מידי ארבע שנים באופן דמוקרטי על-פי קביעת הבוחר- לא משפחת המלוכה וזקני העיר. מדינתנו, ישראל, היא מדינה מאוחדת, אין לנו כבר מדינת יהודה ומדינת ישראל. הכל נראה היום שונה; רק לכאורה.
אני מרגיש כי אם נדקדק בציציות המדינה ונחדור אל מוסדותיה ושיטותיה ומערכותיה, כגון שיטת הבחירות ומימון המועמדים שדמותם לא השתנתה מעולם וכך גם אופיים והתנהגותם ואף צורת דיבורם, כגון מערכת המשפט שמציעה צדק לכל המרבה במחיר; הצדק של קשה-יום הוא לא כצדק של איש המלווה בסוללות עו"דים, כגון הבג"ץ שמנתב את המדינה לא את החוק שלה ועל-פי אג'אנדה משורטטת מראש.
ובכן אם נחדור קצת יותר עמוק אל השיטה הנוכחית נעמוד על כך כי בעצם שום דבר לא השתנה מאז אחאב עד היום. הדמוקרטיה היא צעצוע לא יותר שנועד לשדר לעולם כי אנחנו דמוקרטיה יפה- דבר שיתרום את תרומתו ליחסי-חוץ פרודוקטיבים עם אומות העולם. הדמוקרטיה ובעיקר נועדה לכונן מדינה מסודרת ודמוקרטית אך בערבון מוגבל; עד גבול מסוים שלא יעבור את הקו האדום שגבולותיו מוכרים ומוסכמים על כולנו.
דמוקרטיה בערבון מוגבל כולנו מכירים את גבול החוק והצדק של העני והעשיר למשל. את הגבול של המערכות הפוליטיות שמן המוסכמות היא כי לא ישתנו לעולם, את גבולות בג"ץ - השליט הבלעדי של המדינה ולמעשה אין לגבולותיו גבולות, כפי שהעיד על זאת אחד ממייסדיו. ואף לכלב השמירה של הדמוקרטיה גבולות מוגדרים מראש: הם ישמרו על הדמוקרטיה עד לקו שגובל עם האג'אנדה השמאלית שלהם, עד שם מגיעה משימת השמירה שלהם.
כולנו מקבלים מפעם לפעם את המסר כי המידות האלה הן בערבון מוגבל ולא כדאי לנו, לעם, להעמיד אותן למבחן ההגדרה; או כמו שאומרים היום, לא כדאי למתוח את החוט עד לאינסוף, כי לדמוקרטיה גבול ולמערכת המשפט גבול וגם לצדק ולסבלנות הפוליטיקאים והמנהיגים גבול.
