מעתה זה יכול היה לקרות בכל רגע. הדם הותר. הגורל לא אמר מתי נמות. הוא אמר עד מתי נחיה. יום אחד. יומיים. עשרה. חודש, שנה, לא חשוב. למן היום בו הופל הפור לא היה עוד ערך למשך החיים. ייתכן שהיו בעלי דברים שהציעו ימים כאלה או אחרים למפגן חיסול המוני, וטעמו של כל יום היה כטעמו של יום אחר ולכן כדי שלא תהיה מריבה בין סוכני החיסול הראוותני, הטילו פור כדי להטיל שלום בין הששים אלי השמד.
ייתכן גם כי היערכות לוגיסטית לביצוע פתרון רדיקלי כל כך, מתואם, מסודר, נטול פוטנציאל של הפתעות לא נעימות, הצריך זמן. מיד הוא תמיד נמהר. לא היום. מחר, אבל באיזה מחר? קרוב? רחוק? גורל! פור. קוביות. הימור מבוקר. אם זמן, או אז מספיק זמן. על-פי הגורל, אלא מה, ובלבד שהגורל יהיה נבון. מותר לנחש כי זייפו קצת את הרולטה ורימו את הבריות לחשוב שהגורל חכם ובוחר לו את מועדו אך לאמת המתכנתים שכירי חרטומי המן תכנתו כנראה בלט את הגורל ליפול שנה מאוחר יותר. יותר הכנות. יותר ביצוע מושלם. יחס ישר בין היערכות סבלנית לבין הוצאה לפועל מבריקה. בענייני חיים ומוות רק הטוב ביותר נסלח. רק הדיוק הוא מוסרי.
לבי אומר לי כי הפילו יותר מפור. פור ליום פינוי הבתים. פור ליום השינוע לכיכר הראווה. פור למי שיתלה. פור למי שיעביר באש. פור לחרב. פור לחנק. לא פור אחד, לא יחיד, פורים הרבה, רבים. פורים.
רבים, וכל הפורים כולם מסונכרנים כאילו ביד המקרה אך מוח מתועל לתוך טורי מספרים ראשונים וטבעיים ושבורים ושלמים טיפל טיפול גאוני ביד המקרה והפיק מכל הפורים פור אחד, עשר ספרות אחר האפס.
יש משהו אסתטי בארגון מופתי. מי שהולך שבי אחר תרבות השורה התחתונה או מבחן התוצאה היה מסתפק בעיקר - למלך לא שווה להניחם. זהו. אבל בן תרבות, נצר לעמלקי הקדום, לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מליטוש הסגנון. איכות איות הסוף היא עיקר תוכנו של הסוף.
והפור חשוב כל כך. התוכן של הפור. לא ההטלה הפרימיטיבית של גורל העושה מה שעולה על דעתו או מציית למה שעלה על דעת מי שהטיל אותו, אלא ההיגד שהחיים אינם שווים בעצם ולא כלום, שאין משמע לא למתי שניתנו לנו ולא למתי שנוטלים אותם מאתנו, שאין הבדל בין מי שחי את מה שנגמר ממילא - שעה, לבין מי שחי אותו שנה, כמו שאין הבדל בין מי שטובע באמת מים לבין מי שטובע במצולה. הפור משחק משחקי זימה עם הזמן. הפור הוא הפורנוגרפיה של סתמיות החיים. חיים של אדם אחד. של אישה אחת. של משפחה. של עיר. של עם. של כולם. בסופו של דבר של כולם. זה לא רדיפה כי לקחת למישהו משהו. זה לא נקם כי פגעת בו. זה לא מריבה על חצר או על סנה בוער. הגורל הזה הוא הסתם כאידיאולוגיה וכפילוסופיה וכדרך ארץ בכלל.
אז זה לא קרה. זה לא יכול היה לקרות. יש משהו בטירוף שעוצר בעדו למצות את עצמו. יש רווח. יש הצלה. ממקום אחר. מאותו מקום. איך? עובדה. לא מוסברת. אי-אפשר להבין איך שלימות מרשימה כל כך כהטלת פור או פורים ביד מי שאין קרוב ממנו למלכות מתהפכת כולה והופכת למעין פרסה בעיני אלוהים ואדם והפור נופל על מי שהטיל אותו ומי שתלה בו יהבו - נתלה בו. דברי ימי האדם צפופים בתלאות
ובאסונות ובתאונות מרושלות ובתאונות יזומות וברדיפות ובמצור ובמצוק ובמוות שאין לו פשר ואם גם רבים מיחסים לו מחיר אף לא אדם מייחס לו ערך. והנה בא אדונינו הרמב"ם ואומר כי " כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם! ואף על-פי שכל זיכרון הצרות יבטל שנאמר (ישעיהו ס"ה,ט"ז) "....כִּ֣י נִשְׁכְּח֗וּ הַצָּרוֹת֙ הָרִ֣אשֹׁנ֔וֹת וְכִ֥י נִסְתְּר֖וּ מֵעֵינָֽי" - ימי הפורים לא יבטלו שנאמר ( אסתר ט',כ"ח) "וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא-יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם". למה? למה ימי הפורים לא יעברו, למה ימים ראשונים שלאחר הטלת הפור, למה ימים של רווחה כשכשל כל הפרויקט הגרנדיוזי של השמדת עם והוא גרף אל התופת את אמני המוות הגדול כגרוף הסחף שברי אילנות נשברים, למה אלה לא יעברו וכל הימים הנוראים האחרים יעברו?
איני יודע. אולי מפני הניצחון הגורלי הגדול על הגורל. אולי מפני שהפור הנכלולי לא נואש לעולם מלנסות לשוב ולקעקע את הסדר העולמי ודומה כי אין מנוס, כי אפס כוחו של אדם לעמוד מולו, כי הוא לגמרי מה שנדמה לנו שהוא, ואו אז, אין צרה גדולה מזו, וכל הצרות הנשכחות - נשכחות, והגורל היהיר אינו נשכח כי קריסתו הבלתי נמנעת - אני מאמין באמונה שלימה - באה אלינו וחוגגת עמנו את חגה.
