"הפתרון המלא זה התמודדות גם כשאנחנו תחת אש, אבל בעיקר גם כשאנחנו לא תחת אש. בעיקר כאשר אנחנו מרגישים בטוחים ויש קצת שקט, ולא כמו ממשלת נתניהו שהכריזה שהיו הארבע שנים הכי שקטות, והנה רק כאשר הסכין על הצוואר, נזכרים לעשות משהו. כל הארבע שנים האלו לא עשו שום דבר" (עמר בר לב - מועמד לראשות מפלגת העבודה על ממשלות נתניהו).
מדינת ישראל נמצאת כיום בצומת דרכים מאוד משמעותית עבורה, צומת עם שתי דרכים שונות שעלולות להשפיע רבות מאוד על קביעת המשך אופיה העתידי. האם המדינה הולכת לכיוון של מדיניות שתקבע בעל כורחה את אופיה כמדינה דו לאומית שמעניקה אזרחות מלאה או קובעת מדיניות וחקיקה אנטי דמוקרטית עבור 2.5 מיליון פלשתינים ביו"ש, ואו שהיא הולכת לכיוון של היפרדות מדינית מהפלשתינים ושמירה על ישראל כמדינה דמוקרטית של העם היהודי תוך כדי מדיניות השומרת ומקפידה על תפישת הביטחון הישראלית.
לשאלה נחרצת זו פנים רבות, אך אלה שתי הדרכים הרלוונטיות והריאליות ביותר להיתכנות מדינית.
ממשלת ישראל הנוכחית בראשותו של
בנימין נתניהו נתפסת כ
ממשלה ימנית, הכי ימנית שקמה אי-פעם למדינת ישראל. ממשלה זו יכולה להחליט ולחוקק בכל רגע נתון, כי ארץ ישראל השלמה היא מטרה לשמה עבור העם היהודי בארצו הריבונית, וכי סיפוח כללי של כל השטחים מעבר לקו הירוק נחוץ לשמירתם ולביטחונם של אזרחי ישראל. מאז הוקמה הממשלה הנוכחית לא שמה תוכנית שכזו על השולחן, היא גם לא תשים.
למי שעוד לא הבין, סיפוח מלא או חלקי ללא הסכם מדיני מול הפלשתינים שמקובל על מעצמות העולם ועל מדינות ערב היחסית מתונות, הינו בגדר מדיניות אשר פוגעת קשות באופיה של ישראל כמדינה מקובלת בעולם המערבי. היא גם פוגעת בישראל פנימית, כמדינה בעלת אופי דמוקרטי שהולכת לכיוונים שעלולים לסבך אותה בחקיקה לא דמוקרטית ושאינה קשורה לדמוקרטיה מתגוננת.
נכון מיסודו? לאחרונה נחשפה באופן נחרץ מדיניותה של ממשלה זו, כאשר נחשפה פגישה מדינית חשאית של ראש הממשלה בעקבה בו הציג את דרישותיה של ישראל למו"מ לקראת פסגת שלום אזורית. על-רקע זה כביכול התנהלו המגעים לממשלת אחדות לאומית אשר תלך לעבר יעד של הסכם מדיני אזורי כולל במזרח התיכון, שחלק אינטגרלי ממנו הוא פתרון לבעיה הישראלית מול הפלשתינים.
ראש הממשלה נתניהו החליט בסופו של דבר לדחות את התקדמותו של המהלך, בטענה שהפלשתינים לא נמצאים עדיין בעמדה יציבה והסכם שכזה לא יהיה מספיק אפקטיבי על-מנת לבצר את ביטחונה של ישראל. לכאורה טיעון שיכל להיות נכון, בהתחשב שבאופן כללי המזרח התיכון עובר תקופה לא פשוטה של מלחמות ותהפוכות כמו בעירק ובסוריה. כאן נשאלת השאלה, האם דבר שכזה אכן נכון מיסודו?! האם קיפאון מדיני הינו תשובה ציונית הולמת שמשמרת את יעדיה הביטחוניים והמדיניים של מדינת ישראל?!במצב שכזה הוכח מעל לכל ספק, לממשלת נתניהו הנוכחית אין תוכנית אסטרטגית עתידית שמשמרת את אופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית של העם היהודי. יתרה מכך, ממשלה זו מוכיחה פעם אחר פעם כי היא נגררת למחוזותיהם של סיעת
הבית היהודי, ומועצת יש"ע ומקבעת תפיסה שגויה בציבור שלכאורה יהודה ושומרון בכללותם יהיו וישארו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ושהיא הריבון באזורים אלו.
לשאלה אם ישנן תוכניות אסטרטגיות שמקדמות יוזמה מדינית ישראלית יש תשובה אחת נחרצת, כן. התשובה הזו תלויה באופן ישיר במגמה הפוליטית הפנימית של ישראל ומוכיחה גם כאן מעל כל ספק, התקדמות לעברו של תהליך מדיני שמתאים להתפתחויות האותנטיות במזרח התיכון, מצריכה את החלפתה של ממשלת נתניהו בממשלה שבראשה עומדת אישיות ביטחונית בעלת ניסיון בקידום החברה הישראלית. אישיות כזו שרואה את הצרכים המדיניים והדמוקרטיים של מדינת ישראל בראש ובראשונה, ומעבר לצורך של הישרדות פוליטית.
תוכנית אסטרטגית רצינית שכזו, אינה רואה במדינה פלשתינית מטרה אלא אמצעי. מדינה פלשתינית היא היתכנות רצינית שנלקחת בחשבון כיעד סופי לטווח הרחוק, וכאמצעי לקיבוע גבולותיה הברורים של ישראל כמדינה דמוקרטית של העם היהודי. בזמן הנוכחי כאשר ההנהגה הפלשתינית אינה שותפה מתוך אינטרס לקידומה של מדינה שכזו, על ממשלת ישראל ליזום מהלך מדיני שיוביל לכך. מהלך שכזה שבו ישראל מקדמת יוזמת היפרדות מדינית בביטחון, תגרום לישראל להשיג הישגים בזירה הבינלאומית ותבלום את ההישגים וההכרה הנוכחית של הרשות הפלשתינית כמדינה לגיטימית בזירה זו. יוזמה מדינית שכזו היא הדרך ליעד שמטרתו העיקרית שמירה על בטחונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בעל רוב יהודי מובהק, בטוחה עם צבא עצמתי, ובגבולות ברורים.
