רשת השבוע תצווה עוסקת בבגדי הקודש של הכהנים ובהכשרתם לתפקידם. עם זאת, בפרשה בולט יותר דווקא ההעדר - שמו של משה רבנו אינו נזכר בפרשה אפילו פעם אחת. אלא שהוא נעדר נוכח, הוא הנוכח שאליו מדבר הקב"ה (שמות כז): [כ] וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (פרק כח) [א] וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ... [יג] וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת, זָהָב. וכן הלאה. והשנה קוראים פרשה זו בערב פורים ממש, כאשר במוצ"ש מתחילים לחגוג את פורים בקריאת המגילה. הקביעות הזאת אומרת דרשני, גם מצד עצמה וגם מצד ההוראה לימינו - מה אנחנו אמורים ללמוד מהסמיכות שבין פרשת תצווה, שבה לא נזכר שמו של משה, ובין קריאת המגילה בפרט וחג הפורים בכלל.
ועוד לפני כן צריכים לברר מדוע לא נזכר שמו של משה בפרשת השבוע. המפרשים הציעו הסברים שונים וכולם אמת, כל אחד מזווית הראיה ומציאות החיים שלו. על כן מן הראוי שגם אנחנו ננסה למצוא את הפירוש השייך לנו, בשנת ה-תשע"ז. ולא צריכים להתאמץ; כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' כבר פקח את עינינו לראות שצמצום, או אף העדר הגילוי, אינו מלמד דבר על המציאות האמיתית. ואדרבה, בפרשת השבוע שלנו, על-אף ששמו נעדר, משה נוכח מאד, שהרי לאורך כל הפרשה הוא המקבל את ההוראות מהקב"ה. ומסתבר שההסתר הוא הקשר הגלוי בין פרשת השבוע, שבה לא נזכר שמו של משה, ובין מגילת אסתר, שבע"ה נקרא במוצ"ש וביום א', שבה לא נזכר שמו של הקב"ה.
ולימוד נוסף ועיקרי מהעדר שמו של משה בפרשה הוא שהמנהיגות של משה היא נצחית, כי בכל דור יש בעם ישראל מנהיג בשיעור קומתו של משה. בדורות מסוימים היה ברור לכולם מיהו משה ובדורות אחרים פחות, אבל גם כאשר נעדר, כאשר שמו אינו מוזכר כי אינו ידוע, הוא קיים. ובמגילת אסתר ממלא מקומו של משה הוא מרדכי. כמו שאומרים חז"ל (אסתר רבה): שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו. המכנה המשותף הכי בולט הוא ששניהם מסרו נפשם על טובת עם ישראל. משה הציב לקב"ה אולטימטום כביכול (שמות לב): [לב] וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. ומרדכי המשיך לפעול לטובת עם ישראל גם לאחר שהוא עצמו ניצח את המן.
אפילו יהודי אחד יכול להשפיע במגילה מסופר על שינוי כיוון תנועת הגלגל בסיפור גזירת המן, שבדיוק בזמן שבא לבקש מהמלך אישור לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין למטרה זו, מצווה אותו המלך להרכיב את מרדכי על הסוס המובחר של המלך כשהוא לבוש בגדי מלכות ולהכריז לפניו כי זה האיש שהמלך חפץ ביקרו. ואכן (אסתר ו): [יא] וַיִּקַּח הָמָן אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת-מָרְדֳּכָי; וַיַּרְכִּיבֵהוּ, בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. זה היה ניצחון מוחץ של מרדכי אישית על המן. מכאן ואילך הוא כבר לא יוכל להתנכל לו. אבל מה עם כלל ישראל? הרי הגזירה מרחפת עדיין מעל ראשיהם. ולכן: [יב] וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי, אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ... אומרים חז"ל: מלמד ששב לשקו ולתעניתו.
שורות אלו נכתבות במוצאי תענית אסתר, תענית שהוקדמה מפני כבוד השבת. צמנו, לזכר מה? אומנם עם ישראל צם שלושה ימים כמצוות אסתר וגם היא צמה, אבל זה היה בכלל בפסח של שנה קודמת, מיד לאחר שנגזרה גזרת המן. בערב פורים ובטח בפורים עצמו לא צמו, וגם היה אסור להם לצום כי היו עסוקים במלחמה עם אויביהם כמסופר במגילה. אז לזכר מה צמים? מסתבר שרק אסתר יכלה לצום ביום הזה ולעמוד בתפילה להצלת עם ישראל, כי היא הייתה מוגנת בבית המלך ושום סכנה לא ריחפה מעליה. היא צמה ולזכר הצום שלה אנחנו צמים. מכאן למדים, אומר הרבי, כי לעולם אין ליהודי לומר מה כוחי לפעול ישועות לעם ישראל. אפילו אחד שמתפלל מכל הלב עשוי להושיע.
זה מה שמאפיין מנהיג אמיתי בעם ישראל, טובת הכלל עומדת תמיד לנגד עיניו גם על חשבון טובת עצמו. כאמור, בכל דור יש לעם ישראל מנהיג כזה, מרדכי של דורו או משה של דורו, שזה היינו הך. נכון שלא תמיד ידעו לזהות אותו ולפעמים אולי גם העדיפו שלא לדעת מי הוא, אבל המציאות הזאת של מנהיג מורם מעם לא השתנתה ולעולם גם לא תשתנה. מרדכי סחף את כל בני דורו לשוב בתשובה שלמה אל ה' ובכך הניע את מהלך הגאולה. כיום אנחנו לא נדרשים לצום שלושה ימים רצופים כדי להיגאל. כל מה שמבקשים מאתנו הוא לשמור על קשר חיובי עם הקב"ה ולהודות לו על מה שהעניק וממשיך להעניק לנו. כולל כמובן להודות לו על הארץ שהנחיל לנו ולא להתייחס אליה כאל נדל"ן.
