סוד גדול מסתתר מאחורי כוונתו של האוליגרך היהודי-רוסי דוד דוידוביץ לרכוש את היומון הכלכלי "
גלובס". האם הוא מתכוון לרכוש את העיתון לעצמו, כהשקעה כלכלית, או אולי הוא שליח-סתרים של מישהו בישראל - גוף עסקי גדול או גורם פוליטי - המבקש לקנות לעצמו השפעה ציבורית. מי שיוכל לפתור את התעלומה הזו הוא נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט
איתן אורנשטיין, שבידיו נתונה האפשרות להחליט למי למכור את הסחורה.
לפני שיחליט השופט אורנשטיין למי למסור את הבעלות על "גלובס", ראוי שיחקור את דוידוביץ ויקבל תשובה מדויקת בנושאים הבאים: האם יש לו שותפים סמויים המממנים את העסקה; או אולי המדובר בשותפים פוטנציאלים המתכוונים לחבור אליו אחרי שהעסקה תושלם; ואם קיימים שותפים שכאלה מיהם ומה האינטרסים שלהם; ועוד צריך לברר - האם הוכנה תוכנת עסקית להפעלת העיתון, מי המנכ"ל/מנכ"לית שהוא מתכוון למנות לעיתון ומיהם אנשי הצוות הניהולי; וכמובן: מי העורך המיועד.
לעומת דוידוביץ התמונה של אלונה בראון, המתמודדת השנייה על הרכישה, ברורה הרבה יותר. אם יוחלט כי היא הזוכה ב"גלובס" תהיה זו מבחינתה סגירת מעגל, שהרי אביה, חיים בראון שהלך לעולמו בגיל צעיר יחסית, היה המו"ל שהפך את "גלובס" לעיתון של ממש. אבל גם את אלונה צריך לשאול מספר שאלות כמו: את מי היא מייעדת להיות עורך/עורכת של העיתון; מי ימונה למנכ"ל והאם היא מתכוונת ליטול חלק פעיל ביום-יום של העבודה, או שרק תכהן כיו"ר הדירקטוריון.
רק לאחר שיקבל השופט אורנשטיין תשובות לשאלות אלה הוא יוכל לקבל החלטה מושכלת לידי מי להעביר את השליטה. תהליך מציאת מנכ"ל מתאים הינו פשוט יחסית, כיוון שהשוק הכלכלי בישראל גדוש באנשים מנוסים שכבר הוכיחו את עצמם והם "פנויים להובלה". הבעיה האמתית היא בחירת העורך.
ההיסטוריה של התקשורת בישראל מוכיחה, כי רק פעם אחת ויחידה נבחרה אישה לתפקיד עורכת ראשית. זו הייתה חנה זמר בעיתון "דבר" שהיה השופר של תנועת "העבודה". זמר צמחה מעבודת שטח ככתבת מדינית וגם כפובליציסטית. בחירתה לתפקיד המוביל הייתה מובנת מאליה ומקובלת על רוב מכריע של העיתונאים. מאז פרישתה לפני כ-26 שנה לא מונתה אישה לתפקיד עורכת ראשית במדיה כלשהי. נראה כי הגיע הזמן, דווקא ב"גלובס", לשקול ברצינות אפשרות של מינוי אישה לעורכת ראשית, בעיקר נוכח העובדה שקיימת בתוך הבית אישה מתאימה לתפקיד:
סטלה קורין-ליבר.
סטלה מכירה היטב את העולם הכלכלי ואת האישים המובילים אותו, היא מכירה גם את רוב הפוליטיקאים העוסקים בנושאים הכלכליים. למרות ההיכרות הקרובה היא מעולם לא חששה למתוח ביקורת עניינית ומנומקת על כל מי שסטה מהדרך הראויה. יש לסטלה ידע רחב, ומטען מוסרי. והעיקר: היא משדרת סמכות מקצועית טבעית ולא סמכות הבאה מכוח השררה, ולעולם לא תשתמש בבמת העיתון כדי "לסגור חשבונות".
נכון ש תכונות כאלה אפשר למצוא גם בגבר-עורך, אבל אין צורך לחפש יותר מדי אם הפתרון הטוב ביותר מצוי בבית. אם יש מישהו שיוכל לעמוד על שלו, לשמור על החופש העיתונאי ולא להיכנע לתכתיבים של בעלי עניין - סטלה היא האישה הנכונה לתפקיד, בזמן הנכון ובמקום הנכון.
זו ההזדמנות, שאולי לעולם לא תחזור, לשפר את המוצר "גלובס". את זאת תוכל לעשות אלונה בראון. היא תצטרך לנקות את העיתון מעול עיתונאי החצר שמצאו בו כר מרעה; להתמודד עם בעלי המאה שהצליחה לגייס לצורך הרכישה, שייתכן שירצו להיות גם בעלי הדעה; לחזק את העיתונאים הישרים ובעלי חוט השדרה המוסרי שעדיין מועסקים בעיתון, תוך כדי מאבק על קיומם המקצועי; וגם לבלום, ככול האפשר ובאומץ לב, את הלחצים שיופעלו על העיתון לשוב ולשרת אינטרסים זרים.
