מה עוד צריך לקרות

אחת המסקנות המרכזיות של ועדת אגרנט הייתה, שלאגף המודיעין יש "מונופולין בהערכת מודיעין צבאי – טקטי ואופרטיבי – וגם מודיעין אסטרטגי-מדיני". אחת המסקנות המרכזיות של ועדת וינוגרד הייתה, שהרמטכ"ל דן חלוץ הציג שוב ושוב בפני הממשלה תוכנית אחת בלבד, וכך למעשה לא הייתה לה ברירה אלא לקבל אותה. דוח מבקר המדינה על "צוק איתן" עורר סערה של יום-יומיים ונשכח. וגם באותם יום-יומיים, רוב הדיון היה במישור האישי: בנימין נתניהו אמר או לא אמר, משה יעלון הזהיר או לא הזהיר, נפתלי בנט צדק או לא צדק. בתוך המהומה הזאת, נשכחו הממצאים החשובים ביותר: המונופול הצה"לי נמשך – למרות לקחי מלחמת יום הכיפורים ולמרות לקחי מלחמת לבנון השנייה. השרים לא ידעו מה שיעלון והרמטכ"ל בני גנץ החליטו שלא צריך לספר להם, ובנט נזקק למידע משלו כדי לשאול את השאלות הנכונות על המנהרות. המועצה לביטחון לאומי לא הצליחה למלא את תפקידה בתחום ריכוז המידע, משום שבמידה רבה גם היא נשענה על צה"ל – שכמו תמיד מזה עשרות שנים, ממש לא מתלהב מעצם קיומה. מדובר בבעיות מוסדיות ויסודיות, שהיו הרבה לפני נתניהו-יעלון-גנץ ושאני מאוד חושש שיהיו גם הרבה אחריהם. למה? כי כבר למעלה מ-40 שנה מדברים על זה, למעלה מ-40 שנה אנחנו משלמים בנהרות של דם – ושום דבר בסיסי לא משתנה. כבר באמת קשה לדעת מה עוד צריך לקרות, כדי שהקברניטים ישימו בצד את האגו האישי והארגוני, ויחשבו אך ורק על טובת המדינה וחייהם של אזרחיה.

מחשבה מטרידה אגב חקירת מעורבותה של רוסיה בבחירות לנשיאות בארה"ב. מה יקרה אם חלילה יגלו החוקרים, שדונלד טראמפ או מישהו מעוזריו הקרובים עבר על החוק? מה יעשו אם יגיעו חלילה למסקנה שהנשיא או מישהו אחר באגף המערבי של הבית הלבן מהווה סיכון ביטחוני? הרי בסופה של שרשרת הפיקוד, הם ימצאו מנהלים פוליטיים וסגני שרים פוליטיים ושרים פוליטיים – מן הסתם כאלה שתומכים בנשיא ולכן קיבלו את תפקידיהם. אז למי הם יפנו? לתובעים המחוזיים? גם אלה מינויים פוליטיים. לבית המשפט? אותו כנ"ל. לקונגרס? בראש כל הוועדות עומדים רפובליקנים. זוהי רק דוגמה בולטת לאחת החולשות החמורות ביותר של שיטת הממשל האמריקנית: הפוליטיזציה של תפקידים מקצועיים, כולל בתחום אכיפת החוק. זו אותה שיטה בה 12 אנשים מהרחוב מכריעים מי אשם ומי זכאי, ובה מי שהפסיד בבחירות מנצח בהן בכל זאת. ובמבט רחב יותר: זוהי שיטה שגובשה לפני 250 שנה כדי לענות על הצרכים של לפני 250 שנה, ומאז לא עברה שום שינוי משמעותי. תאמרו: אבל עובדה שארה"ב מצליחה בענק. אז זהו, שכבר לא. בתחום הכלכלי סין עקפה את ארה"ב, בתחום המדיני רוסיה עושה מה שהיא רוצה, בתחום הביטחוני היא לא מצליחה לחסל כנופיות של טרוריסטים, בתחום הפנים הגזענות מרימה את ראשה ובתי הכלא עולים על גדותיהם. מה עוד צריך לקרות, כדי שהאמריקנים יתעוררו לפני שיגלו שהם הופכים למעצמה מדרג ב' – משהו כמו בריטניה שאחרי אובדן האימפריה?

הבעלים של בית"ר ירושלים, אלי טביב, הורשע בתקיפת אוהד של הפועל תל אביב, הורשע בהעסקת עובדת זרה בלתי חוקית, ובית המשפט המחוזי קבע – אם לא נצטחצח בלשוננו – שהוא מסר עדות כוזבת בערעור המיסים שהגיש. פסק הדין במחוזי גם מראה, כיצד הוא נטל לכיסו 8 מיליון שקל תמורת שחקנים של כפר סבא שהעביר לתל אביב רגע לפני שהוא עצמו עשה את אותה דרך, וכיצד תמרן את כללי ההתאחדות לכדורגל המחייבים צינון בין קבוצות. לזה צריך להוסיף את האדמה החרוכה שטביב הותיר אחריו בהפועל כפר סבא ובהפועל תל אביב, ואת הכניעה שלו לגזענים של לה-פמיליה בבית"ר. מה עוד צריך לקרות כדי שההתאחדות תקבע שטביב לא יכול להיות בעלים של קבוצה כלשהי, ודאי שלא בליגת העל? אם הדברים הללו אינם מספיקים כל אחד בפני עצמו – ולדעתי הם כן מספיקים – אזי ודאי שמשקלם המצטבר צריך להספיק. כפי שנוהגים בתי המשפט לומר: יש מקרים בהם הכמות הופכת לאיכות. כאשר מדובר במי שמבצע עבירות פליליות, מכזב בבית המשפט ומותיר אחריו חורבות – זה בהחלט די והותר, לפני שיגרום עוד נזקים.

אשף השיווק, הלוחם החברתי, האיש של העוף בשקל – כל התארים הללו הודבקו לאורך השנים לראשו של רמי לוי. אלא שבחינה קצת יותר מעמיקה מעלה, שלוי גם לא מקפיד במיוחד על קיום החוק, מה שמביא למחשבה שה"חברתיות" שלו ניזונה במידה רבה משורה של פעולות שעל גבול העבריינות ואולי מעבר לו, וגם מרמיסת זכויותיהם של עובדיו. בית הדין לעבודה בבאר שבע קבע השבוע, כי לוי ומנהליו – כולל יד ימינו, שמוליק כהן, וחתנו, אופיר אטיאס – רמסו בצורה גסה את התארגנות העובדים בחברת ביכורי השקמה. השופט יוחנן כהן אומר במפורש, כי חלק ממעשיהם היו בלתי חוקיים, כגון איומים על העובדים ושבירת השביתה שלהם. ההתנהלות הזאת תעלה ללוי 1.5 מיליון שקל – כסף קטן לחברה שבתשעת החודשים הראשונים של 2016 הרוויחה 77 מיליון שקל, יותר מכל רווחיה בשנת 2015. תוך כדי כתיבת הידיעה על פסק הדין, גיגלתי קצת ומצאתי כתבה שפורסמה לפני חודשיים בדה-מרקר, ואשר הפנתה זרקור לעוד כמה מהלכים של לוי. הוא מינה את בני משפחתו – אשתו, אֶחיו, בתו, חתנו וגיסיו – לבעלי תפקידים בחברה הציבורית שבשליטתו, עם שכר שבין 130,000 ל-1.3 מיליון שקל בשנה. הוא עצמו יושב במועצת עיריית ירושלים – מולה יש לו מהלכים רבים בתחום הנדל"ן. והשיא: בשישה מבין סניפי הרשת מתנהלת פעילות תוך הפרה של חוקי התכנון והבנייה ו/או של חוקי רישוי העסקים. אלא שגם כאן, הקנסות לא מתחילים אפילו לדגדג לו: מדובר בערך בעוד 1.5 מיליון שקל. ואילו בהמשך השבוע חשף כלכליסט, כי לוי האדם הפרטי השכיר לחברה הציבורית חנויות ושטחי מסחר ב-170 מיליון שקל מאז 2007 – בלי שעסקות אלו יובאו לאישור האסיפה הכללית של הרשת. מה עוד צריך לקרות, כדי שנבין שאת מחיר ה"עוף בשקל" משלמים רבים וטובים? משלמים אותו העובדים שלוי רומס בגסות, משלמים אותו בעלי המניות מן הציבור שמממנים את בני משפחתו, עלולים לשלם אותו מי שייפגעו באחד הסניפים שלו שהוקמו או מנוהלים בניגוד לחוק. זו לא התנהגות של אביר חברתי; זו התנהגות של כריש עסקי.

עמיתי יצחק דנון הפנה השבוע את תשומת ליבי לבקשה לתביעה ייצוגית נגד הקרן הקיימת בסכום הצנוע של 40 מיליארד שקל. לא מיליון, מיליארד. הטענה בתמצית שבתמצית: במקום להשתמש בקרקעות שבידיה לטובת העם היהודי בכלל והעולים בשנות ה-50 בפרט, פעלה קק"ל בצורה מושחתת והעבירה חלק ניכר מן הקרקע למפא"י ולגופים הקשורים עימה. כבר יצא לי לראות בקשות ייצוגיות תמוהות, בלשון המעטה, אבל זו בהחלט אחת המועמדות למקום הראשון. עכשיו לתבוע על העברות שנעשו – אם נעשו – לפני עשרות שנים? לטעון שחוק כבוד האדם וחרותו הוא קנוניה שנועדה להגן על מחטף העברת קרקעות לקיבוצים? לבוא בטענות ב-2017 על הפרטת קרקעות שנעשתה בסוף שנות ה-90? לצאת נגד ההסדרים החוקיים שבבסיס קרקעות המדינה מזה יובל ויותר? להסתמך על וויקיפדיה כמקור למבנה קק"ל? ואני לא מדבר על טעויות הכתיב הזרועות בבקשה. כתבתי יותר מפעם אחת, שהתביעות הייצוגיות הפכו להיות מכשיר סחטני בידי עורכי דין תאבי בצע, שאין להם כל עניין בתיקון עוולות ובטובת הציבור. אני תוהה מה צריך לקרות, כדי שהמחוקק יתעורר ויבין שני דברים. האחד: תביעות הסרק פוגעות בתביעות האמת. השני: ההתעסקות בתביעות הללו גוזלת זמן ומשאבים שניתן להשקיע בפעילות עסקית אמיתית. הגיע הזמן לשים מגבלות על התביעות הייצוגיות ובעיקר לחייב בהוצאות ריאליות את מי שמשתמש בהן לרעה.

שני בני אדם נהרגו השבוע בפיצוץ במחסן זיקוקים ביישוב פורת, אבל איש כמעט לא שם לב לזה. ככלות הכל, אלה היו "רק" ערבים מקלנסוואה, לא יהודים מהרצליה. עוד פחות שמו לב לכך שמדובר בעסק שפעל ללא רישיון וללא אישור של מכבי האש. יש בארץ מאות ואולי אלפי עסקים כאלו, שכל אחד מהם יכול להפוך בן-רגע למלכודת מוות – אבל לאיש לא אכפת. הרשויות לא אוכפות את חוקיהן, בתי המשפט נוהגים ביד רכה, משרדי הממשלה הנוגעים בדבר עוצמים את עיניהם. חשבתי לומר, שאולי הגורמים הללו יתעוררו אחרי שיתרחש אסון גדול באמת. למשל: כאשר ייהרגו עשרות בני אדם באולם אירועים. אבל אז נזכרתי שזה קרה באולם ורסאי, ואפילו הייתה ועדת חקירה ממלכתית – וחלק מהמלצותיה לא יושמו עד היום, 16 שנים מאוחר יותר. מה צריך לקרות כדי שהמצב ישתנה? מוטב שלא לחשוב אפילו כמה התשובה צריכה להיות נוראה.