א. מה מניע?
רבנים רבים, כולל מהזרם הליברלי בציונות הדתית, אוסרים על בני נוער מהציונות הדתית לשרת ביחידות קרביות, שבהן משרתים לוחמים לצד לוחמות, כגון 'קרקל' ו'אריות הירדן'. בנייר עמדה שפרסמו מסבירים הרבנים, כי ביחידות הללו טרם נמצאה הדרך ליישם את ההפרדה הנדרשת בין נשים לגברים. הרבנים סבורים, שצה"ל הפר את כל ההבטחות, שעומדות בבסיס השילוב בין נשים לגברים בצבא.
שירות נשים, ולא רק כלוחמות, הנו סוגיה טעונה בציבור הדתי, והדעות עליה חלוקות ולא מעכשיו. הצבא עשה באחרונה כמה צעדים חד-צדדיים לשילוב נשים בתפקידי לחימה - מבלי להתחשב ברגישות העניין.
מה מניע את הצבא? תמה בועז העצני. לדבריו, "קו אחד מחבר את ההפרה הבוטה של ההסכמות בין הצבא לדתיים בנוגע לשירות בנים/בנות, את סילוק הרבנות הצבאית מהוראת תודעה יהודית בצבא, את הכנסת מוסדות השמאל, כגון מכון הרטמן, כמחנכים יחידים של הקצינים, את המסר למשלחות בפולין, שאנחנו מתדרדרים לנאציזם, את רדיפת בעלי הזקנים, את האיסור של דובר צה"ל על הרב הצבאי הראשי להתראיין, את החרם על הרב מלמד מהר ברכה וכעת את רדיפת מכינת עלי, שרק השנה קיבל ראשה, הרב סדן, את פרס ישראל".
והעצני מסכם - "כל הקמפיין הזה התחיל עם תחילת כהונתו של הרמטכ"ל הנוכחי. מאז מינויו מנסה הצבא להקטין את הנוכחות הדתית באמצעות הצרת צעדים, השפלה, הפרת הסכמים והגבלות.
"אם מישהו לא אוהב את עודף הנוכחות הדתית, הוא מוזמן למצוא תחליף של קצינים מסורים, המוכנים לחיות בריחוק מהמשפחה, לחתום קבע, לעבוד סביב השעון ולסכן את חייהם עבור כולנו. העובדה שיש כל כך הרבה דתיים [בצבא] נובעת מכך שאחרים לא מתנדבים ולא חותמים, אלא הולכים ל'מימוש עצמי'. האלטרנטיבה לדתיים היא לא כלום, או אנשים ברמה כזו שיהפכו את צה"ל לרמת המשטרה. זה מה שרוצים בצמרת?! מישהו מפעיל שם את הראש?! קו נוסף מחבר את האיוולת הזו עם האיוולת של ההתנהלות במקרה של
אלאור אזריה, דהיינו כניסה בעיניים פקוחות לצרה מיותרת לחלוטין. "דבריו של הרב לוינשטיין באו מתוך תסכול וייאוש. הוא אומנם שיחק באופן מושלם לידי מתנגדיו, אך חשוב להבין מה שרף לו את הפיוזים.
"והקו המחבר את שני קווי האיוולת הללו הוא הנטייה של צמרת הצבא לרצות את חוגי
עיתון 'הארץ'. הם קוראים אותו, קולטים את המסר, יודעים שקידום בצבא ובאזרחות עובר דרך קבלת סט הערכים שלו, וככה זה נראה. לכן, סגן הרמטכ"ל מציב את ישראל בצד הנאצי של המשוואה המזרח תיכונית; לכן כל הדיבורים נוסח 'הבא להרגך השכם להרגו זו רק סיסמה'; לכן כל הניסיונות לאמץ נרטיבים שמאלניים; לכן חוסר הלוחמנות,;לכן הבדיחה של יחידות לוחמות מעורבות; ולכן ההסכמה המובנת מאליה בקרב הקצונה על מדינה פלשתינית, המגיעה תמיד עם ההתעללות בהתיישבות היהודית ביו"ש מצד המינהל האזרחי.
"וליברמן? במקום לרסן ולאפס את הקצינים, מצטרף אליהם כדי לגרוף מה שנדמה לו כהון פוליטי. את הימין הוא יפסיד, כיוון שכולם יודעים לקרוא את הקודים שמעבר למלים, ולא ירוויח אף קול אחד מהשמאל.
"הבעיה היא שתמיד מגיע רגע האמת, ואצלנו הרגעים הללו מדממים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה צבא, המתנהל לפי אופנות ליברליות מופרעות. מול חיזבאללה ומול יתר הטיפוסים שמולנו צריך צבא אמיתי. אני זוכר איך אחרי הפיאסקו בלבנון ב-2006 החלו בצבא שוב לחזר אחרי הציונות הדתית, שלקחה צעד אחורה אחרי שצה"ל גירש ועקר את גוש-קטיף, עם חיוך גדול על הפנים.
"כמה חבל שצריך תבוסה כדי שראשי הצבא יתאפסו. כמה חבל שגם אחר כך הם שוב ישכחו את הלקח".
לדעתי, טועה העצני בשולי דבריו. המגמה החלה כבר בימי הרמטכ"ל
בני גנץ, שהורה להחזיר לשימוש את ה'יזכור' החילוני בטקסי זיכרון בצבא, והחל לרדוף את הרבנות הצבאית ולהצר את צעדיה. הטעות הגדולה של העצני באי-הבנתו, שהפיקוד הבכיר של צבאנו לא רק שלא ניצח מעולם, אלא שאינו רוצה לנצח. אדרבה, כדי לקדם את הזיותיה בדבר שלום עם הערבים, שואפת צמרת צבאנו לתבוסה ישראלית, ועושה ככל יכולתה להחליש את צה"ל.
העצני טועה גם בהנחתו, שתבוסה תכריח את צמרת צבאנו להשתנות. זה לא קרה אחר תבוסתנו במלחמת יום הכיפורים ולא אחר מפלותינו בארבעת העשורים האחרונים בכל העימותים הצבאיים.
ב. הי"ג
מבלי להיכנס לעובי הקורה, הזכירו לי שלושה-עשר החשודים בפרשת השוחד הנוכחית במעשייה האוורירית, כולל אנשי הוועד, סיפור גדול, שדי הושתק בעבר, גם הוא בפרשת שחיתות בחברה הממשלתית הענקית, לפני יותר מארבעים שנה.
אז הסתכמו הפרשיות בכתב אישום, שהוגש (אך, למיטב זיכרוני, לא הוקרא) נגד המשנה-למנכ"ל החברה, והיו עוד הרבה ריקושטים.
משהו חולה מאוד נמצא, כנראה, בגנטיקה של הענק הזה. נוכחתי בזה כשעבדתי שם. ממבט מבחוץ זה נראה חמור בהרבה. האם זו בעיה של כל החברות הממשלתיות, או רק של הענק הזה?!
ג. סגנון
כולם נתלים בסגנונו של הרב יגאל לוינשטיין מהמכינה הקדם-צבאית בעלי, ואינם שמים לב לתוכן דבריו, שזוכים לתמיכה גדולה מחוגים שונים, הנחרדים מהמגמות בצבאנו. ולא רק זה, אלא שהצבא החליט ללכת קצת אחורה בדרכו, שמפרה את ההסכמות עם החוגים הדתיים.
אל מול המסע המתואם נגד הרב לוישטיין אני אומר שוב, כשאין רצון לדון בעקרונות, מדברים על סגנון - כאילו כולם צאצאיה של חנה בבלי המנוחה, הכוהנת הגדולה של הנימוסים ושל ההליכות.
מצד שני, אין בציבור הישראלי שום רצון לבקר את הנעשה בצבא. מדי מלחמה אנחנו מתבדים לנוכח הכישלון, שמלווה בשכול (עיינו בערך מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, שלום הגליל, לבנון 2 והמבצעים לפניהן ואחריהן), ועדיין איננו עושים את הנדרש מראש - לבדוק בזמן אמת את המתחולל בצבא.
מעניין, ששר הביטחון והרמטכ"ל מתערבים בחופש הביטוי של רב, שדבריו אינם לרוחם. הרמטכ"ל קרא למועמד לרב הצבאי הראשי, ובדק אתו את עמדותיו - דבר שלא עשה כשסגנו דיבר דברי שטות ועזות-מצח בנאום פומבי בערב יום הזיכרון. כנראה, חופש ביטוי אינו נחלת הכל, אלא רק נחלת חביבי הרמטכ"ל.
ד. אף מלה
ראשי הפנטגון וחיל-האוויר האמריקני מנסים להמעיט ככל האפשר במידע על-אודות תוכנית בי-21 ריידר - המפציץ האסטרטגי החדיש האמריקני. לכאורה, אין הדבר שגרתי בארצות-הברית, אך כיוון שהמפציץ אמור להיות חמקן, יש חשיבות רבה לסיווג ביצועיו ויכולתו. יש לאזן את הצרכים עם שקיפות, אמר לוטננט-ג'נרל ארנולד באנץ', נציג חיל-האוויר במערכת הרכש של משרד ההגנה.
משהו דומה התרחש משנת 1990, כשתוכנית אף-35, מטוס-הקרב המתקדם והחמקן, יצאה לדרכה. מחד-גיסא, צריכים הפנטגון וחיל-האוויר ליחצן את המיזם, ומאידך-גיסא הצלחתו תלויה בחשאיות.
בי-21 יחליף את המפציץ האסטרטגי בי-2 ספיריט, ונראה בתוכניות שפרסם הפנטגון דומה לו. התוכנית לפיתוח המפציץ האסטרטגי החדיש נקראת B-LRS, והיא מסווגת מאוד. חברת נורתרופ גרומן מפתחת את המטוס, שיעלה יותר מחצי מיליארד דולר (במחירי שנת 2010). עלות פיתוח המיזם תהיה 21.4 מיליארדי דולר, וייקנו מאה מפציצים בסך-הכל. אם המיזם יתנהל כהלכה, מתכנן חיל-האוויר שמפציצים ריידר יחליפו את המפציצים בי-52 סטראטופורטרס הישנים, שהיו מבצעיים כבר במלחמת ויטנאם, ואת המפציצים בי-1 לאנסר.
בינתיים מעבדים הפנטגון וחיל-האוויר את תוכנית פיתוחו עם אבני-דרך לבקרת הקונגרס, שחרד לנוכח האפשרות שמיזם כל כך ענק יחרוג בביצועו מלוחות הזמנים ומאמדן עלויותיו. בתחילת חודש מארס דיווח גנרל סטפן וילסון, סגן-מפקד חיל-האוויר, לוועדת בית הנבחרים לשירותים מזוינים, כי המפציץ סיים שלושה ימים של בקרת תיכוּן (FDR), צעד חשוב לתיאום בין כל הגורמים, המעורבים במיזם, ובין הרשויות המפקחות עליו.
