השתלמותה של הסבלנות

כפי שצפינו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא יוציא את הערמונים מהאש עבורנו, ולא הוא שיביא להחלת הריבונות על מלוא מרחבי ארצנו; הוא גם לא אחראי לחיזוק ההתיישבות בגב ההר. יש לו בעיות משלו בארצו. הדבר תלוי בנו, כפי שהיה לאורך ההיסטוריה. 50 שנה אחרי מלחמת הישועה ושיבתנו לחבלי הארץ ההיסטוריים, ערש לידתנו כעם, ישראל מתנהלת לאטה בכל הקשור לחיזוק אחיזתנו בהם. נכון הוא שיש כוחות חזקים בעד החלת הריבונות, אבל מוכרחים להודות שיש כוחות חזקים לא פחות נגד המהלך. בתווך נמצאים גורמים חברתיים ופוליטיים המתלבטים ביחס לעתידנו. במצב כזה, החלטה ברורה על החלת החוק תהיה כפייה של פתרון פוליטי, בדומה לכפיית הסכמי אוסלו שנפלו על ראשנו והתפוצצו בפנינו. במקרה זה, אין ברירה אלא להמשיך בתהליך ההיסטורי האיטי של התיישבות מדודה תוך חינוך ושכנוע החברה (ועזרה משכנינו). אוהבי הארץ וההתיישבות נדרשים להישיר מבט מפוכח אל המציאות ולהיערך לקראתה. בניגוד לרמת הגולן, הבעיה המרכזית ביחס להחלת הריבונות המלאה היא התוספת של כ-2 מיליון פלשתינים לאזרחי ישראל (על-פי הסקרים הממעיטים). עסקתי בסוגיה הדמוגרפית במאמרים קודמים. בעיית עומק נוספת, שלטעמי מכריעה יותר, קשורה לשאלת הזהות היהודית שיהודה, שומרון וירושלים מייצגים בתודעה ההיסטורית שלנו כעם. החלת הריבונות על חבלי הארץ הללו כרוכה בקשר בל יינתק בהשלמה ובפיוס של החברה הישראלית לגווניה עם המסורת והאמונה הדתית וגיבושן כחלק מזהות ישראלית חדשה־ישנה (ואיני מדבר על "חזרה בתשובה"). בנושא זה אנחנו בראשית התהליך ולפנינו חבלי לידה מורכבים. החלת הריבונות ללא הקשבה לתהליך הפנימי הזה, תהיה בבחינת זריעת רוח ועלולה לקצור סוּפה. המעשה הפוליטי בא לאחר בניין הרוח וחיזוק התודעה הלאומית וההיסטורית. אין קיצורי דרך.

אז מה עושים בינתיים? ראשית, "סוּר מֵרָע" ורק אח"כ "וַעֲשֵׂה טוֹב", ומתוך כך "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". צריך להנחיל ולחזק את ההכרה הברורה שמדינה פלשתינית בין הים לירדן היא סיכון קיומי ואסור שתקום. המהפכות הגדולות סביבנו במדינות המזרח התיכון, התפרקותן לנגד עינינו, השינויים האדירים בהרכבים האתניים, הנסיגה מהלאומיות המערבית שנכפתה על עמי ערב והחזרה למבנים שבטיים וח'מולתיים, ההתעוררות הדתית ופריחתו של הג'יהאד האיסלאמי, הניסיון הברור שחווינו עם הנסיגה המלאה מרצועת עזה והשתלטות חמאס, ההסתה הקבועה והחינוך העקבי ברשות הפלשתינית למלחמת נצח נגד ישראל והיהודים (הכל גלוי. היכנסו לאתרים כמו ממר"י ומבט לתקשורת הפלשתינית), התחזקות הלאומנות האנטי־ישראלית בקרב הנהגת ערביי ישראל ועוד ועוד נתונים ברורים - כל אלה מלמדים שהקמת מדינה פלשתינית נוספת בין הים לירדן, במיוחד בגב ההר השולט על מרכזי האוכלוסייה שלנו, תהיה סכנה קיומית ברורה לישראל. ההבטחות שמומחי צבא ומדיניות מפזרים על פירוז המדינה הפלשתינית, תחנות התראה ושלל המצאות, כוחן יפה על הנייר. ברגע שתקום מדינה עצמאית, קשה יהיה למנוע ממנה להתחמש. קשה יותר יהיה למנוע ממנה להעלות את חמאס לשלטון. עוד יותר קשה יהיה למנוע התעוררות תאים רדומים של דאעש, שיתחילו בטפטוף טילים מלמעלה. ארגוני השמאל בישראל ובעולם לא ישלימו עם פעילות צבאית של ישראל כלפי המדינה הפלשתינית, ואם ישראל תחסום את גבולות המדינה הפלשתינית למנוע הברחת אמצעי לחימה, תואשם בהמשך הכיבוש. מדינה פלשתינית עצמאית, מרחק קילומטרים בודדים ממרכזי האוכלוסייה הערבית במשולש ובגליל, תלבה את הלאומנות הערבית בקרב ערביי ישראל, ותגביר את התביעה לאוטונומיה תרבותית ופוליטית, מה שיביא להאשמת ישראל ב"אפרטהייד" בגבולות "הקו הירוק" (כבר עכשיו טוענים). המערכה הבינלאומית נגד קיומה של ישראל והלגיטימיות שלה כמדינה יהודית לא תשכך אלא תגבר, ומה שחווינו בהסכמי אוסלו - וביתר שאת אחרי ההינתקות מעזה - יהיה קדימון למציאות מעורערת הרבה יותר.

הניתוח המפוכח שהוצע כאן, הנשען על עובדות וניסיון ברורים, מלמד שעם כל בעיותיו, המצב הנוכחי עדיף לאין שיעור על הכאוס המסוכן המזומן לנו במקרה האחר. הפתרונות שהציעו השמאל וחלקים באינטליגנציה לסכסוך העמוק, הסתמכו פחות על עובדות ויותר על תיאוריות מדיניות, משאלות לב מוסריות, חוסר סבלנות כלפי תהליכים היסטוריים והתעלמות מהבדלים תרבותיים, דתיים, מסורתיים ופוליטיים. ההיסטוריון רוברט קונקווסט כתב על "אי הבנה עמוקה ומסוכנת" של השמאל במערב כלפי האימפריה הסובייטית בזמן סטלין, ש"התבססה על הונאה (סובייטית) ועל הונאה עצמית, כשלראשונה לא היה יכול להיות קיום בלא השנייה". הוא שאל: "מדוע בחר הרוב המכריע של שכבה אינטלקטואלית שלמה להאמין לסיפור הכוזב?" וענה שאי-אפשר להסביר זאת במונחים אינטלקטואליים. "אין זה מעשה רציונלי לקבל ללא ערעור מידע בנושא שבו קיימות ראיות סותרות לחלוטין, ושבו נמנעת חקירת המחלוקות המרכזיות". קונקווסט הראה כיצד הסתירה בין המציאות הסובייטית האיומה לאופן הרומנטי שבו נתפסה במערב הסתייעה על-ידי "קשת רחבה של כתבים מערביים ומשקיפים אחרים בבריה"מ". כשבוחנים את הזירה המקומית, הדברים חמורים פי כמה, משום שהנתונים כיום גלויים יותר, ובכל זאת, חלקים בתוכנו נתונים עדיין לאשליה שמדינה פלשתינית תפתור את הבעיה. המסקנה, שלפיה אסור שתקום מדינה פלשתינית על גב ההר, צריכה אפוא להיות הבסיס לכל פתרון ומדיניות עתידיים. לאחר שנבין זאת, נשאל מה אפשר לעשות. מתוך כך חשוב לחזק את ההתיישבות בשנים הקרובות ולהגדיל את מספר המתיישבים, לא רק ב"גושי ההתיישבות" אלא במיוחד בגב ההר. במקביל צריך להקים מכוני מחקר, מרכזי לימוד, הוצאות ספרים ותוכניות לימוד שיעסקו בחיזוק הרוח ויילחמו בזירה האינטלקטואלית, התקשורתית והאקדמית. יש שינוי בתחומים האלה, אבל לחרפתנו, לעומת הפעילות ארוכת השנים של השמאל, המחנה השמרני-ימני השקיע מעט בתחום הרוח. לא די לנצח בבחירות; הפוליטיקה נצרכת לגיבוי אינטלקטואלי, רוחני ומחשבתי כדי לאזור את הכוח להכריע בשאלות היסוד הללו. בינתיים חשוב לא לדחוק את הקץ. סבלנות.