בסיפורו הידוע של רודיארד קיפלינג, הסופר הבריטי יליד הודו (שהיה גם הסופר הבריטי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות, בשנת 1907), "האיש שרצה להיות מלך" מסופר על שני סָמָלֽים משוחררים של הצבא הבריטי בהודו של שלהי המאה ה-19, שהולכים לחפש מלוכה ואוצרות בקפיריסטן הדימיונית (אפגניסטן של היום), חבל ארץ שהבריטים טרם כבשו. החלום הופך לתוכנית שאמנם נשמעת הזויה, אבל למעשה, היא איננה חסרת היגיון לחלוטין. לפיה, הם יגיעו לחבל הארץ הזה, יאמנו את אנשי הצבא של אחד השליטים שם ואז יתפסו בעזרת הצבא שאימנו את השלטון. לשיטתם, העניין איננו מסובך: "נלך לשם ונגיד לכל מלך שנמצא: 'אתה רוצה להביס את האויבים שלך?' ונראה לו איך לאמן את האנשים שלו, כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות יותר טוב מכל דבר אחר. ואז נעשה הפיכה, נתפוס את המלוכה ונייסד שושלת". לצורך שכנוע המקומיים, הם מחליטים לספר להם כי אחד מהם הוא אֵל. התוכנית עולה יפה והם אכן זוכים לכבוד מלכים, לעושר ויקר. אלא שאז קורה לדני, שעליו הם הצביעו כעל אֵל, מה שקורה לרבים שהגיעו לשלטון במקריות בלתי-צפויה. הוא מתחיל להאמין שהוא אכן אֵל - לא פחות ולא יותר. וכמובן, כאן מתחילה ההֽדָרְדֶרוּת המהירה שלהם, שמביאה למותו של האחד ולהפיכתו של חברו לנכה וחסר-כל. הוד מעלתם בנימין ושרה נתניהו מזכירים לא מעט את הסיפור הזה. נכון, הם אולי פחות יפים ומוכשרים משון קונורי ומייקל קיין המגלמים את שני הַסָמָלֽים בסרטו הבלתי נשכח של ג'ון יוסטון מ-1975, אבל נראה כי גם הם לוקים בהיבריס, שבמשמעותו המודרנית נחשב לגאווה וגבהות-לב מוגזמים המביאים בעקבותיהם עונש ותבוסה. במקור, ביוון העתיקה, התייחס ההיבריס לפגיעה בוטה בזכויות הזולת המביאה להשפלתו (למשל, כפי שעשתה, לפי פסיקת בית-הדין לעבודה, הגב' נתניהו למני נפתלי או לגיא אליהו). גם שותפיהם לשלטון נראים כלוקים בהיבריס. כך, למשל, נפתלי בנט, שמפלגתו זכתה בתמיכה של כ-3% בלבד מכלל אוכלוסיית המדינה, מכתיר עצמו ל"מנהיג הימין הלאומי" - או שמא הוא מעריך את כלל אנשי "הימין הלאומי" בכ-3% בלבד? הוד מעלתם רואים בתקשורת מגרש משחקים פרטי משלהם שלשיטתם אסור לאף אחד זולתם להכתיב את תכניו. ומשום כך, כנראה, מה שתופס את מירב זמנו ומרצו של ראש הממשלה הישראלי הוא לא המדינה או חוליי החברה למיניהם - בריאות, חינוך, דיור, קשיי פרנסה, עוני, הזנחה של קשישים וילדים ושאר מרעין בישין. מה שמעסיק אותו, אפילו כשהוא בביקור חשוב בסין, הוא מי יכתוב עליו מה ובאיזה עיתון או כלי תקשורת אחר. וכמובן, מה שמעסיק אותו אפילו יותר מכך הוא מה יעלה בגורל החקירות. וכאן מגיע לביטוי אותו חלק בסיפורו של קיפלינג שבו שני הַסָמָלֽים נזכרים במה שהם "יודעים לעשות יותר טוב מכל דבר אחר" ובמקרה של נתניהו, כל לפחות נדמה לו, זה לנצח בחירות. יש לכך המון יתרונות. למשל: הישג אלקטורלי יראה גם ליועץ המשפטי שלעם לא ממש איכפת מסיגרים ושמפניה ורודה, מעסקת "ידיעות" וישראל היום ואפילו מצוללות שהרי הנה הוא, המלך נתניהו הראשון נבחר מחדש שוב ושוב. וזה, כמובן, יְיַתֵּר את החקירות שכן העם, הריבון, לא רק שסולח לו אלא ממליכו מחדש. זה גם יחסל יריבים, או יריבים לכאורה כמו כחלון שמפלגתו - במקרה הטוב - תתכווץ וְתּֽקְטָן לחצי מכפי שהיא היום. ברור לכל שלנתניהו, המאמין הגדול בהשלכת השמן מעל גבו של הרזה - או בכלל בהשלכת אנשים, ממש לא איכפת מגורלם של העובדים שיפוטרו מרשות השידור, מתאגיד השידור או מכל מקום אחר. הרבה יותר מפריע לו שגאולה אבן, אשתו של הסדין האדום גדעון סער, נבחרה להיות מגישת מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד השידור. ודאי שלא איכפת לו מהנזקים הכלכליים שבחירות יכולות לגרום, או מהפסקת פעילויות חקיקה חשובות. אפילו מֽמְלָחֲכֵי הַָפּֽנְכָה שלידו, אותם חברי כנסת שלא ישובו למשכן לאחר בחירות חדשות, לרבות דויד ביטן הבלתי-נלאה, לא ממש איכפת לו. כי כל מה שאיכפת לו, למר נתניהו - הוא בנימין נתניהו, במונחים של כאן ועכשיו. אולי אפילו לא שרה נתניהו. בנימין נתניהו מקווה ומאמין שגורלו שלו לא יהיה כזה של שני הַסָמָלֽים מסיפורו של רודיארד קיפלינג. הוא מקווה ומאמין שבניגוד להם, הוא יישאר מלך או אֵל. לכן הוא מוכן להשליך הכל אל-מאחורי גֵווֺ ולהסתכן בבחירות. הוא, הענק, יוּכַל להם בקלות, לכל הגמדים. שהרי תמיד ארבו לו ותמיד הוא ניצח אותם. בין אם קראו להם יעלון או סער, הרצוג, לפיד או לבני. ואפילו את ליברמן - אולי היחיד שממנו הוא פחד באמת - הוא הכניע והפל לכלבלב המכשכש בזנבו - וכל זה במחיר הפעוט של מינוי לשר ביטחון. אז שהוא, המלך, הגדול מכולם, יפחד מבחירות? ולעזאזל כל המלעיזים....