חולשתה המתמשכת של ההסברה הישראלית הממוסדת היא בבחינת מחלה כרונית, ודומה כי הנראטיב הישראלי הנשמע "בקול ענות חלושה", נוחל תבוסות חוזרות ונשנות בפורומים ציבוריים ובינ"ל, אל מול האמפתיה המייוחסת לצד הפלשתיני הנתפס כאנדר דוג.
חרף המודעות למציאות בעייתית זו, טרם עלה בידי הרשויות המקצועיות האמונות על תחום כה חשוב ברמה האסטרטגית, לעצב כלי עבודה משוכללים ויעילים, שיהיה בהם כדי לשנות בתכלית את המאזן השלילי מבחינתנו בדעת הקהל העולמית. יתר על כן, התקציבים המצומצמים המוקצים למטרות הסברה אינם משקפים מגמה של ממש לחולל שינוי מהותי בהיערכות להתמודדות אל מול האתגרים ההסברתיים הניצבים בפני ישראל בזירה הבין לאומית.
לעיתים נדמה כי האמונה הבסיסית בצדקת הטיעונים הישראלים, נתפסת ככזו המייתרת השקעת מאמצים ממוקדים להזמת מסכת הטיעונים של רוחשי רעת ישראל. לאורך זמן ברי כי גישה זו בטעות יסודה, וללא מהלכים ייעודיים ומונחי מטרה, ייחרט הדימוי הישראלי העויין בתודעה.
דווקא על-רקע זה, נודעת חשיבות ליוזמות של מסבירנים יחידניים, סוג של "משוגעים לדבר", אשר פועלים ללא לאות, לרוב תוך ניצול מושכל של הרשתות החברתיות, לקדם מגמות הסברה החיוניות להטמעת הטיעונים הישראלים.
ראויה לציון במסגרת זו, פעילותו הנמרצת והמסורה של חוקר ואיש הסברה, בשם יוני רייני, אשר שם לו למטרה לסייע להסברה הישראלית ולנפץ מיתוסים שקריים מבית היוצר של הרשות הפלשתינית וחבר מרעיה. עבודתו האחרונה התפרסמה זה עתה (ראשית מארס 2017) כ-ספר שכותרתו "האמנם עזה היא כבושה ונצורה"
1, מייצגת מחקר מקיף ומעמיק, באופן המזים אחת לאחת את הטענות המוטחות בישראל השכם והערב, לפיהן הנסיגה מרצועת עזה היא בחזקת מציאות מדומה, בעוד בפועל ממשיכה ישראל להיות נוכחת-נפקדת ברצועה ומשיתה מצור הרמטי על תושביה.
צבר הטיעונים המנומקים של הכותב, מתבסס על מכלול אינטרדיסציפלינארי, החל בפן המשפטי, עבור בהיבט העובדתי וכלה בממד ההומניטרי. כדברי המחבר, מטרות עבודת המחקר הן:
- לנפץ את מיתוס המצור והכיבוש על רצועת עזה.
- להעניק כלים מהימנים לאנשי ההסברה בעניין עזה.
- לבקר את רעיון הנסיגה החד-צדדית של ישראל מיו"ש על-רקע יציאת צה"ל מעזה.
האתגר הניצב בפני החוקר בבואו להתמודד עם "משוכה הסברתית" כה בלתי פשוטה, הוא גבוה ולא מובן מאליו, בהנתן ה"חריש" העמוק של ההסברה הפלשתינית ושל ארגוני זכויות האדם בזירה הבין לאומית, הן בערוצים דיפלומאטיים והן בתקשורת. כדי לעקור מן השורש דימוי עויין עד כדי שטני, שהוצמד לישראל על-רקע הסגר המוטל על רצועת עזה, נדרשת עבודת נמלים שבבסיסה ריכוז נתונים מעוגנים היטב, לצד הצגה בהירה של הנימוקים וההצדקות המנחים את ישראל בהטלת הסגר ומאפייניו המובהקים.
עבודתו של יוני רייני משופעת במידע, נתונים, והנמקות מבית היוצר של הדין הבינלאומי, שיש בהם כדי לספק "סל" של ארגומנטים כבדי משקל, מעין "תחמושת" הסברתית-מדינית, בפרט עבור המערך הדיפלומאטי של ישראל. הגם שהכותב אינו מסתיר את השקפתו לפיה פינוי רצועת עזה היה מקח טעות, הוא סבור כי ניתן באופן מושכל, להדוף/לרסן לפחות את מסע ההפללה של ישראל בהקשר למצור על עזה.
הפרקים המתמקדים בהשתלטות תנועת החמאס על רצועת עזה, וכפועל יוצא מכך מיסמוסם עד כדי ביטולם בפועל של "הסכמי המעברים", הם מפתח להבנת מערכת ההצדקות של צעדי הסגר שהטילה ישראל בעקבות כך. ציטוט החלטת הקבינט בעקבות "ההפיכה" בעזה, היא מרכיב חיוני בהבנת מכלול ההגבלות שהטילה ישראל על תנועת אנשים וסחורות אל הרצועה וממנה. יתר על כן, הכותב השכיל להדגיש כי החלטת הקבינט גובתה בפסיקת בג"ץ מנומנקת היטב.
ה"שורה התחתונה" המודגשת בספרו של יוני רייני, מזימה מן היסוד את הטענה לפיה ישראל היא עדיין כוח כובש ברצועה, ובכלל זה גם בנסיבות של העזיבה החד-צדדית של השטח. על-פי הוראות הדין הבינ"ל, גם השליטה על "המעטפת" החיצונית של רצועת עזה אין משמעותה שליטה אפקטיבית בשטח. הוא הדין בטענה המושמעת תדיר לפיה שיגורי הרקטות לעבר ישראל הן סוג של תגובה למצור הישראלי.
הספר אינו חף מעומס פרטים ה"מעייפים" את הקורא הקונבנציונאלי, אולם נהיר כי הללו מעצימים את משקל ה"תחמושת" ההסברתית. מנגד, לוקה הספר בהעדר התמקדות במאפייני הסגר על רצועת עזה, שהוא סגר ימי במאפייניו, וחסרה ההדגשה כי מטרתו העיקרית היא מניעת הברחת אמצעי לחימה לידי ה-חמאס. כאן היה מקום לשלב פרטים על סיכול ניסיונות הברחה, עם מעצרן של ספינות שהכילו במטענן פריטי חימוש משמעותיים ביותר. לכך חשיבות בלתי מבוטלת, גם נוכח העובדה שבסופו של יום ישראל היא זו שממשיכה להיות צינור החמצן העיקרי לתושבי רצועת עזה, הן במוצרי מזון, דלק ומים, על-אף היות החמאס ארגון טרור (ואפילו מדינת טרור) עויין בעליל לישראל.
יש להניח שגם הוספת פרט "פיקנטי" כגון הדיווחים הבלתי מאומתים לפיהם, יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, הפציר בישראל להכות בחמאס ולסלקו מהשלטון בעזה, הייתה בעלת ערך מוסף הסברתי משמעותי, וחבל שלא שולב בספר.
בשולי הדברים יצויין כי מוטב לו כותב הספר המושקע והחשוב הזה, היה נמנע מחשיפת זהותו הפוליטית ומתיוג תומכי ההינתקות כ"אנשי שמאל", הגם שאין בכך כדי לפגום בתרומה הסגולית של הספר.
