לא, אין זה סיפור על נורמן, 'המכער' היהודי ניו-יורקי, אלא על נפילתו המוסרית של ראש ה
ממשלה שלנו, מיקס של אולמרט ונתניהו. לכן, די ברור למה נזעקה שרת התרבות
מירי רגב ואמרה שהסרט משמיץ את ישראל. אבל למה נזכרה עכשיו, למה לא לפני שהסרט קיבל תמיכה מסיבית מקרן הקולנוע? עצם הפקתו ועלייתו לאקרנים מצביע על החופש האמנותי בארץ, למרות כוחו של השלטון. השאלה היא האם כך נרצה להצטייר בעיני העולם? שלטון מושחת ומשחית? הבמאי,
יוסף סידר (״מדורת השבט״, ״בופור״, ״הערת שוליים״) קורא לסרט ״נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער ניו-יורקי״. אך, כאמור, זהו דג רקק לעומת עלייתו ונפילתו של ראש הממשלה הישראלי. נורמן "מפגיז" בשקרים ובדותות, לא כדי להתעשר, אולי כדי לבצר את מעמדו כאחד שיודע הכל ויכול להשפיע, אבל בעיקר כי הוא נופל למלכודת הבדותות שהוא עצמו טווה וממנה הוא אינו יכול כבר להשתחרר.
אי-אפשר שלא לערוך השוואה בין עלילת הסרט ובין קורות ראש הממשלה
אהוד אולמרט והמאכער היהודי טלנסקי (אגב, קרוב משפחה של הבמאי), וכן, עם עד המדינה שנפטר באמצע מתן עדותו על תרומתו לאולמרט. כאן, הבמאי מרמז על מעין ניסיון התאבדות של המאכער, כתוצאה מהלחץ הנפשי שהופעל על המכער שנקרע בין מחויבותו לראש הממשלה מצד אחד ולמדינת ישראל, מצד שני, כפי שהציגה זאת הסוכנת.
הנעליים של ראש הממשלה אם מדברים על כותרת הסרט, כדאי אולי להעניק לה את שם העצם הסימבולי שמניע את העלילה - הנעליים של ראש הממשלה. נורמן רוצה לקשור אליו את אשל, סגן השר אז, וקונה לו זוג נעליים במחיר מופקע של יותר מאלף דולר. גם נורמן עצמו מבואס מהמחיר, אבל הוא כבר אינו יכול לחזור בו, מה גם שכיועץ אסטרטגי הוא יודע שאקט זה ישמש אותו בעתיד. ואכן, אשל, ראש ממשלה בעתיד, מרגיש מחויב לנורמן בגלל הנעליים, והן עצמן מופיעות וחוזרות לאורך הסרט כאלמנט סימלי המרמז על הנורמות המוסריות של ראש הממשלה ותחילת נפילתו.
השחקנים: קריצה לקולנוע האמריקני הקריצה של הבמאי לקולנוע האמריקני מורגשת היטב בבחירת השחקנים והעמדת העלילה בניו-יורק. אולם הבחירה של סידר בריצ'ארד גיר למכער היהודי מפתיעה למדי. מה לג'יגולו האמריקני וליהודי מזדקן? למה לא בחר את אחד מהשחקנים ההוליוודיים היהודים? אבל גיר הוא שחקן מעולה וגם את התפקיד הזה הוא מבצע בכישרון רב. ואז מופיע הרב האמריקני, סטיב בושמי, הידוע כאיש המאפיה בסידרה המצליחה "אימפריית הפשע" ובתחילת דרכו כמיסטר פינק ב"כלבי
אשמורת" (טרנטינו). גם בושמי מוכיח עצמו כשחקן מעולה, אך למה הוא הסכים להופיע בסרט ישראלי זה? מייקל שין, האחיין של נורמן, עו"ד ניו-יורקי, מעולה, כרגיל.
שחקנית חיזוק זרה היא שרלוט גינזבורג הצרפתייה, ביתם של הזמר היהודי צרפתי סרג' גינזבורג והשחקנית האנגליה ג'יין בירקין. גינזבורג עושה עבודה מצוינת כסוכנת מדינת ישראל. בתחילת הסרט היא מסתייגת מהדביקות של נורמן וניסיונותיו הבוטים לעזור לה. בסוף הסרט היא מנסה לשכנע אותו להעיד מטעם המדינה נגד ראש הממשלה. מלבד משחקו המרשים של
ליאור אשכנזי כראש הממשלה, דווקא הצד הישראלי חיוור במקצת. תפקידו של
דב גליקמן מסתכם בכמה צעקות מעל פודיום הכנסת, ויועציו הישראלים של ר"ה לא מבריקים במיוחד.
שפת הקולנוע הסרט נעשה בתקציב המאפשר קולנוע ברמה טכנית גבוהה: הצילום מצוין, יש זוויות צילום מעניינות, הסאונד, והמוזיקה בפרט, מעולים. התסריט של סידר משקף ידע בתרבות התקשורתית בארה"ב ובארץ. כאדם דתי, הוא בקי בפסקי הלכה ויודע לנצל זאת לנפתולי העלילה, אם כי המשחק הזה בולט מדי, לעיתים. כך, הוא מאפשר לנורמן לנצל את תככיו להשגת מטרתו, כשהוא מכופף את ידי הרב האורתודוקסי להשיא כהן לגיורת קוריאנית, דבר הנוגד את ההלכה. הבמאי מרבה להשתמש במסך חצוי או חיתוך ישיר בין שתי דמויות ((cross cutting, כדי להציג את ההבדל ביניהן: נורמן אוכל קרקר עם הרינג בעוד ראש הממשלה הישראלי המיועד אוכל צדפה (לא כשר).
כדי להמחיש מעבר בזמן (בחירת ר"ה כעבור 3 שנים) משתמש סידר בטכניקת חלוקת הסרט לפרקים וכותרות, מוצא פשטני ביותר. בטכניקה זו משתמשים כדי לגרום לריחוק מהעלילה (ראו טרנטינו "כלבי אשמורת").
מגרעתו הבולטת של הסרט היא בקצב האיטי שלו. מזמן כבר לא עושים סרטים בקצב כזה. יש רגעים מתמשכים, בעיקר משום שאנחנו כבר יודעים ומכירים את העלילה. יש כמה רגעים מפתיעים, הודות לעריכה מחושבת, אך עיקר הסרט נשען על השחקנים שמחזיקים את הסרט על כתפיהם המנוסות.
בארץ הסרט מושך קהל, כולם רוצים לדעת מה באמת קרה בין ר"ה והמכער. השאלה היא אם יצליח בחו"ל? אומנם לא חסרים גם שם שחיתויות, אבל למה להראות את זה דווקא אצלנו, חסרים לנו אויבים?
