תיאוריית הצרכים של אברהם מסלאו קובעת, כי בכל אדם קיימת היררכיה של צרכים. כל עוד הצורך הבסיסי לא יקויים, האדם לא יפעל למלא את הצורך ברמה הבאה. כל עוד האדם לא הבטיח לעצמו מזון, מים ואוויר, הוא לא יפעל לוודא את הביטחון הפיזי שלו. כל עוד הוא לא השיג ביטחון פיזי הוא לא ידאג למלא את הצורך שלו בשייכות ואהבה מצד החברה. תיאוריית הצרכים של מסלאו זכתה להצלחה רבה, אך היא רחוקה מלתאר את המדיניות של ישראל בסוגיה הפלשתינית.
יחיא סנואר, שנבחר לאחרונה לתפקיד ראש הלישכה הפוליטית של החמאס בעזה, מסרב אומנם להכיר במדינת ישראל אבל הוא מוכן להגיע איתה להודנה ארוכת טווח שתביא לרגיעה ושגשוג. אבו-מאזן, יו"ר הרשות הפלשתינית מסרב להכיר בישראל כמדינת העם היהודי אבל מקיים עימה תיאום ביטחוני הדוק זה שנים רבות. על-אף היכולת להשיג התקדמות עם שני המנהיגים הפלשתינים ולהביא צמיחה לאזור, ישראל מתעקשת לגרור את סנואר ואבו-מאזן לקודקוד הפירמידה של מסלאו, אל עבר ההגשמה העצמית של שני העמים.
אנחנו צריכים לפעול הפוך - עלינו לספק תחילה את הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים של האוכלוסייה הפלשתינית והישראלית ואחר כך להתקדם לסיפוק צורכי הביטחון הפיזי, השייכות החברתית, הכבוד וההערכה ורק בסוף להגיע לסיפוק הצורך העליון. התקדמות במעלה הפירמידה של הצרכים אפשרית רק אם מראים את הקצה העליון שלה. לפיכך, כדי לאפשר התקדמות הדרגתית, צריך לשרטט את קצה הפירמידה, מה שמכונה "אופק מדיני אזורי", ואז להתקדם בהדרגה אל עבר אותו חזון אזורי, הזוכה לדחיפה אדירה בימים אלו ומקודם בין השאר על-ידי קבוצת "ישראל יוזמת".
שני הצדדים צריכים, אפוא, לוותר על השאיפות המכסימליסטיות הלא ריאליות (כל פלשתין ערבית לשיטת הפלשתינים, וכל ישראל היהודית לשיטת היהודים) להשתחרר מהסמנטיקה החותרת למגע, נטרול, הכרעה וניצחון צבאי ולאמץ סמנטיקה החותרת להפחתת המתח וחזרה למצב של איזון ורגיעה. ישראל צריכה לאפשר לממשלת החמאס להשלים את המעבר מארגון טרור לשחקן פוליטי, תוך שהיא מבהירה לה שגישת ההכלה שהיא נוקטת מול הארגונים הסלפים הג'יהאדיסטיים אינה מהווה עבורה תעודת ביטוח.
התעצמות צבאית מנגד, ישראל חייבת לייצר לרש"פ גם אופק מדיני ארוך טווח בנוסח "שתי מדינות במסגרת עסקת חבילה אזורית" לצד הישגים מדיניים מיידיים שיעבירו מסר ברור שרק הדרך הפוליטית/המדינית היא הנותנת והיא המבטיחה את אותם צרכים בסיסיים, ולא מאבק מזוין. ככל שנערער את משילות חמאס ונטרפד כל ניסיון לפיוס לאומי והקמת ממשלת אחדות פלשתינית, אנו עלולים לדחוף את תנועת החמאס ותנועת ה'פתח' לשוב ולהתנהג כארגוני טרור ולא כשחקנים פוליטיים.
בשנת 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית. ישראל לא הכירה בתוצאות הבחירות והחליטה להטיל מצור על רצועת עזה. כתוצאה מכך, החליט משרד הפנים של ממשלת החמאס על מיזם המנהור "צלאח אלדין" (2008). מטרת המיזם הייתה לפתוח מעברים תת-קרקעיים באזור רפיח להעברת מוצרי צריכה וחומרי גלם לרצועת עזה. פרויקט המנהור הביא להתעצמות צבאית, תעסוקה לצעירים מובטלים וצמיחת אליטה של מתעשרים חדשים בקרב המשפחות העזתיות שעסקו בכריית המנהרות ובהברחות.
בהיעדר מעברי גבול יבשתיים, אוויריים וימיים פתוחים, נבנתה עזה תחתית כחלופה לעזה עלית. הסבבים הצבאיים שבאו לתת מענה להתעצמות הצבאית של החמאס הבליטו את השיח ההרואי, הפטרוני, המתנשא והמשתק ("שבו בשקט", "שקט ייענה בשקט", "התשה תיענה בהכתשה") ואת הא-סימטריה בין ישראל לחמאס, ודחקו שוב ושוב את האוכלוסייה העזתית ואת האוכלוסייה הישראלית המתגוררת בעוטף עזה לחלקה התחתון של פירמידת הצרכים.
יציבות פוליטית ורגיעה צבאית עשויות לעודד הזרמת השקעות זרות לשיקום התשתיות האזרחיות, ולאפשר לצעירים העזתים ולצעירים בגדה המערבית לרכוש השכלה, למצוא עבודה ולהקים משפחה. אז ייקטן הייאוש ותפחת ההנעה שלהם להתמכר לטיפה המרה, לסמים, פשע וטרור. מה שנדרש היום הוא אפוא, לגייס ראשית את מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות (הקוורטט הערבי), ובמקביל את קטר, טורקיה, מרוקו ומדינות נוספות כדי לפעול בנחישות למען הבטחת צרכי הקיום והביטחון הפיזי של הפלשתינים והישראלים ולהתקדם למימוש תוכנית להסדרה איזורית מול ישראל.
