בחירות הן אירוע מכונן בחייה של דמוקרטיה. בלי בחירות חופשיות – אין דמוקרטיה. לעיתים מכנים אותן "חגיגה לדמוקרטיה" וכך הן אמורות להיות. אבל כל חגיגה הופכת לפארסה אם עושים אותה לעיתים קרובות מדי, והוא הדין בבחירות. לא במקרה, בכל המדינות הדמוקרטיות הבחירות מתקיימות פעם בארבע-חמש שנים: זה הזמן הנחוץ לממשלה כדי לגבש מדיניות ולבצע אותה, וזה הזמן הדרוש כדי שההחלטות יתקבלו במבט לטווח הארוך ולא בפזילה לקלפי הקרובה. אצלנו הפכו הבחירות לעוד אחד מהכלים בהם משחקים הפוליטיקאים – ואיומו של בנימין נתניהו השבוע הוא רק הדוגמה האחרונה (ואולי הבוטה ביותר). בחירות צריכות להתקיים בזמן. מקדימים אותן – אם בכלל – רק במקרים קיצוניים. בנקודה הזאת אני מקנא באמריקנים: אי-אפשר להקדים את הבחירות, נקודה. גם אצלנו אפשר להפסיק את הביזיון הזה באמצעי פשוט: לקבוע שהקדמת הבחירות מחייבת רוב של 80 חברי כנסת ונסיבות מיוחדות – בדיוק כמו הארכת הכהונה. זה כמובן לא יקרה, כי כל הח"כים רוצים לשמור לעצמם את האופציה של איום בהקדמת הבחירות אם הם בקואליציה, ואת התקווה שיוקדמו אם הם באופוזיציה. וכך המדינה תמשיך להיטלטל בין איומים לבין קלפיות, עם ממשלות שמכהנות בממוצע שנתיים, עם פופוליזם שגובר על הצרכים, ובקיצור: עם פוליטיקאים שמוכיחים השכם והערב שהדבר היחיד החשוב להם הוא הכסא שלהם.

הקדמת הבחירות פירושה שינוי של חוק יסוד הכנסת, הקובע שהן יתקיימו פעם בארבע שנים. החוק אומנם כולל את האפשרות לשנות אותו, אך קשה לי להאמין שחברי הכנסת עצמם חשבו שייעשה שימוש כה תדיר באפשרות הזאת – ושייעשה בה שימוש עוד יותר שכיח כאיום. חוק אינו צריך להיות קפוא, אבל אסור גם שיהיה כחומר ביד היוצר – ברצותו מרחיב וברצותו מקצר. אותם דברים אמורים לגבי מה שהצית את המשבר הקואליציוני האחרון: תאגיד השידור הציבורי. החוק הקובע מתי יתחיל התאגיד לפעול עבר כמה גלגולים, כדרכם של ישראלים שתמיד מגלים ברגע האחרון שצריך לאלתר. לבסוף נקבע שהתאגיד יחל לשדר ב-1.4.17, אבל שניתן יהיה להקדים את המועד בחצי שנה אם התאגיד יודיע שהוא מוכן – וזה מה שנעשה. אלא שאז התחילו הוויכוחים בין בנימין נתניהו למשה כחלון, והחוק לא קוים. בעקבות עתירה לבג"ץ, מיהרה הממשלה לשנות שוב את החוק ולמחוק את אופציית ההקדמה. אז עכשיו בא שוב נתניהו ואומר: נעשה עוד שינוי. זה ביזיון, זה זילות החוק, זה מלמד שהמחוקקים עצמם מזלזלים בחוקים שלהם עצמם, זה מעביר מסר לפיו החוק הוא תלוי-פוזיציה והציות לו הוא בגדר המלצה בלבד. ומעל לכל: זה הרסני לדמוקרטיה. כאשר זוהי הדוגמה שניתנת לציבור הרחב, הוא חייב להגיע לשתי מסקנות. האחת: שהחוק ככלל אינו מחייב גם אותו. השנייה: שאין שום משמעות לעבודת החקיקה, כי ממילא הפוליטיקאים יעשו מה שהם רוצים וישחקו עם החוק לפי צרכיהם הנקודתיים והאנוכיים.

באירועים מרובי משתתפים, יש דוברים חכמים שנמנעים מלפרט את שמות כל המכובדים, מחשש שמא ישמיטו מישהו והוא ייפגע. גם כאן לא נפרט את שמותיהם של הפוליטיקאים העבריינים שנתפסו בקלונם – החל ממועצות מקומיות וכלה במשרות הבכירות ביותר. זה יקח לנו הרבה יותר מדי זמן, ובטוח שנשכח לא מעטים מהם, והרי לכל אחד צריך לתת את הקלון המגיע לו. ובכל זאת, נציין שניים בולטים: באסל גטאס וחנין זועבי. אני מציין אותם משום ששני ח"כים אלו ניצלו את חסינותם כדי לפעול בצורה בוטה נגד המדינה ובטחונה – היא על המרמרה, הוא בהברחת הפלאפונים. בה לא נגעו, הוא ילך לכלא רק בגלל שנתפס על חם. ומבלי לזלזל כמובן לרגע בעבירות אונס ושוחד – זה עוד יותר חמור. משום שכאן יש מי שמנצל את ליבת הדמוקרטיה – הבחירות ובית הנבחרים – נגד המדינה שמעניקה לו את הליבה הזאת. כאשר סייעני טרור כמו בטאס וזועבי יושבים בכנסת, וכאשר זה בא אחרי שורה ארוכה מאוד של פוליטיקאים שניצלו את המערכת הדמוקרטית שבחרה בהם כדי להעשיר את כיסיהם או למלא את תאוותיהם החולניות – עלול מישהו לשאול, האם זהו מחיר כדאי תמורת הדמוקרטיה. התשובה היא "כן", אבל האם לא נגיע מתישהו למסה קריטית בה ה"כן" הזה יהיה פחות נחרץ?

הדמוקרטיה גם מציפה כאלה שאינם עבריינים, אבל האם בהחלט בריונים ובוודאי שלא מודל לחיקוי. גם כאן אפשר להביא דוגמאות רבות. וגם כאן נסתפק בשניים בולטים מהתקופה האחרונה: אביגדור ליברמן ודוד ביטן. שר הביטחון מאיים להסיר את ההכרה במכינת עלי בשל דבריו של הרב יגאל לוינשטיין בנושא שירות הבנות. ואני שואל: זה עסק פרטי של ליברמן? אין כללים? אין מינהל תקין? אין חובת שימוע? וזה בלי להיכנס לעצם הוויכוח, בו נראה שצה"ל מנסה להפוך למחנך הלאומי ולכפות ערכים שנויים במחלוקת. אלא שמבחינת ליברמן, אין כאן בכלל שאלה: מי שיוצא נגד מה שצה"ל עושה – צריך להיענש. אז אולי כדאי שבדרך יעיף כמה ממגישי גלי צה"ל. ובכל מקרה: אם מנהל בית חולים יתקוף את שר הבריאות, המדינה תנתק מגע עם כל בית החולים? יו"ר הקואליציה מנפיק דיבורים והתנהגות בריוניים ללא הרף. "אם לנתניהו יימאס, נפרק הכל ונלך לבחירות". "פעם אחרונה שקראתי ספר הייתה לפני עשר שנים". "רצח רבין זה לא רצח פוליטי". הוא מדיח חברי כנסת מוועדותיה. "אפס מאופס", צרח על מיקי זוהר. ואלו רק דוגמאות של מי שאמור לנהל חלק ניכר מהפעילות הפרלמנטרית. זה מבחיל, והתוצאה עלולה להיות בהתאם.

אין לי בעיה עם דילים בין פוליטיקאים ובכלל. אם הצדדים מצליחים להגיע להבנות שמייתרות מחלוקות ושאין בהן כל פסול חוקי או מוסרי – יבורכו. דומה, שזהו מסוג המקרים בהם מסביר ברנרד וולי ("כן, אדוני השר") שהביטוי משתנה לפי הפוזיציה: אני סוגר עסקה, אתה חותך פשרה, הוא תופר דיל. איפה הבעיה? בשני מקרים: כאשר הדיל מוליך לתוצאה פסולה, וכאשר הצדדים מכחישים את קיומו. הדיל בין איתן כבל לשלי יחימוביץ' שייך לקבוצה השנייה. אין פסול בכך ששני פוליטיקאים יאחדו כוחות ויחלקו משימות ויעדים. אני גם מוכן איכשהו לבלוע את זה שבפומבי הם יזרקו רפש הדדי ובחדרי-חדרים יתחבקו. אני לא מוכן לקבל שהם יכחישו את קיומה של ההסכמה כאשר היא מתועדת בקולותיהם ובחתימותיהם. אני לא מוכן לקבל שישקרו לי בפרצוף, ועוד יחשבו שאני מספיק אידיוט בשביל לקנות את השקר הזה. פוליטיקאים כאלו גורמים לתחושת מיאוס.

אורלי לוי-אבקסיס היא לא הראשונה ולבטח לא האחרונה שגונבת מנדט. ולמה זו גניבה? משום שהבחירות בישראל אינן אישיות אלא לרשימות מועמדים שמרכיבות מפלגות. חברי הכנסת נכנסים אליה כחלק ממפלגה, בעקבות קמפיין שמנהלת מפלגה ומממנת מפלגה ועל בסיס מצע והבטחות של מפלגה. כל זה מוביל למסקנה הפשוטה והברורה: המנדט שייך למפלגה ולא לאדם שמאייש את הכסא בכנסת. לא מתאים לך? תחזיר את המנדט למפלגה שבשמה ובאמצעותה נבחרת. בדיוק כמו שאתה לא לוקח את הכסא הביתה, אתה לא יכול לקחת את המושב הביתה. אלו שגונבים מנדטים תמיד טוענים, שהם נותרו במקום ושהמפלגה היא שסטתה מן הדרך. אולי, אבל הדמוקרטיה מחייבת גם בתוך המפלגות (וגם במפלגה כמו ישראל ביתנו; מי שנצמד לדיקטטור, שלא יבוא בטענות). כל עוד מוסדות המפלגה מאשרים את הקו שלה ואת המעשים שלה – המיעוט יכול לעשות אחת משתיים: לציית לדעת הרוב ולהיאבק לשנות אותה, או לעזוב. הוא לא יכול לקחת לעצמו את נכסי המפלגה – במקרה הזה: הייצוג שלה בכנסת – ואם הוא עושה זאת, זוהי גניבה פשוטה. כאשר הציבור רואה שנבחריו מזלזלים בתוצאות הבחירות, מזלזלים בהליך שהביא אותם לבית המחוקקים, מזלזלים בנכסי הכלל – הוא אינו יכול שלא לתהות, האם זה מה שמצמיחה הדמוקרטיה ואם פירות הבאושים הללו הם חלק בלתי נפרד ממנה.