בעשרת הימים האחרונים התוודענו לשתי תופעות מאוד לא סימפטיות. האחת פרשת המעצרים בתעשיה האוירית והשנייה המעילות בבנקים.
המפקחת על הבנקים דווחה על הקפי המעילות בבנקים ב-2016 בהשוואה ל-2015. בעוד שבמספר המעילות חל גדול קל מ-10 ל-13 הרי שבסכום המעילות הגדול משמעותי, מ-1.36 ל-3.45 מיליון שקל. הנתונים אינם נוראים אך מה שמתגלה שעל הבנקים לדווח לפקוח על הבנקים על מעילות העולות על 15 אלף שקל לכל מעילה בארץ ו-15 א' דולר בחו"ל. במילים אחרות הפקוח על הבנקים אינו יודע דבר על מעילות "קטנות" והאם יש גידול במספר המקרים. אם, לדוגמה, בבנק מסוים יש עשרות מקרים בסכומים קטנים הם לא ידווחו וזאת כשברור שמערך הבקרה בבנק אינו תקין. צריך לדאוג שמספר המעילות לא יהיה בבחינת "זה הקטן גדול לא יהיה".
לפני מספר ימים נפטר
שמיל ובר בעלי הבנק למסחר אותו מוטטה
אתי אלון. לפני ההתמוטטות. בנק ישראל בדק את הבנק בזכוכית מגדלת מאחר שחשב שהבעלים מסוכן. מתחת לאפו גנבה אתי אלון מאות מיליוני שקלים. כל מקצוען היה מגלה שתיק האשראי של הבנק גדל בקצב בלתי סביר. בנק ישראל לא זיהה שאתי אלון מבצעת הלוואות פיקטיביות שאת תמורתן היא לוקחת לכיסה.
הגדת הוועד רצוי היה שבנק ישראל ידווח וידווח על כל המעילות. אחד האמצעים שיש לנקוט כדי להקטין את מספר המעילות הוא ההרתעה המושגת בין השאר עם פרסום המעילות בזמן אמת כולל העברת התיק לחקירה משטרתית. משום מה איננו שומעים כמעט על פעילות המשטרה בנושא. לפי מספר המעילות, 13, ב-2016 היינו אמורים לשמוע על מקרה אחד בכל חודש ולא היא. בנק הוא חנות של כסף ונקיון כפיים הוא תנאי קריטי לקיומו.
הגדת הוועד ונספחיו בתעשיה האוירית מסופרת ועוד תסופר. לרבים לא ידוע שבתעשיה האוירית יש למעלה מ-70 חברי ועד שאינם עובדים ועוסקים אך ורק בענייני הוועד זאת ללא הגבלה במספר הקדנציות. בצד זאת שבאופן טבעי חבורה זו חותרת יותר ויותר, ואף מצליחה, להיות מעורבת בניהול החברה הרי עלותה היא כ-40 50 מיליון שקל לשנה. עלות מצטברת ל-20 השנים האחרונות מסתכמת,ערך נוכחי, בכ-1.5 מיליארד שקל. כל זאת תחת הנהלה המוחלשת על-ידי הוועד. אם נסרוק את החברות הממשלתיות האחרות נמצא שהמצב דומה גם שם. חברת החשמל, הנמלים, רשות שדות התעופה וכד' לא טובים מהם. העלות המצטברת על פני השנים הגיעה ל-5-10 מיליארד שקל.
חיים לסקוב מי שהיה רמטכ"ל ואף מפקד חיל-האוויר למרות שלא היה טייס אך מונה כדי ש"יעשה סדר" בחיל לא הצליח להנהיג סטנדרד ניהול רצוי ברשות הנמלים אותה ניהל. התפטרותו מהניהול קבעה למעשה שהניהול בחברות ממשלתיות הוא בידי הוועדים. אין ספק שרמת הניהול בחברות אלה נפגעה ובהכרח רמת הניהול הייתה נמוכה מהרצוי.
רק חקיקה יכולה לכפות מגבלה של מספר חברי ועד במשרה מליאה ואורך קדנציה וכמובן את התערבותם בניהול. עלותם הנמדדת והווירטואלית, בדמות התערבות בניהול, היא בלתי נסבלת.
