חוק דוד המלך

יש פסקי דין שנחרתים בזיכרון, מכל מיני סיבות. כזה היה פסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין במחלוקת על דירת הוריו של הכנר שלמה מינץ בחולון. רובינשטיין עצמו הזכיר פסק הדין, כאשר דיבר בסוף השבוע שעבר (24.3.17) בסמינריון המשפט העברי של לשכת עורכי הדין. מעשה שהיה - כך היה. בינואר 2004 הגיע מתחזה אל עורך דין, הציג עצמו כמינץ ו"מכר" למרדכי בוהדנה את דירת הוריו של הכנר הבינלאומי. הלה המשיך ומכר אותה למרדכי איסחקוב ושושנה קזייב ב-97,000 דולר. בית המשפט המחוזי הורה לרוכשים להחזיר את הדירה למינץ ורובינשטיין דחה את ערעורם - אך בכך לא סיים את מלאכתו. תוצאה בינארית אינה אנושית ואינה הגיונית, קבע, כי הרי היא מביאה לכך שמי שרכשו דירה בתום לב - יוצאים וידיהם על ראשיהם. לכן קבע ביהמ"ש העליון, כי הרוכשים יתגוררו בדירה שנה נוספת ללא תשלום שכר דירה, ומינץ אף ישלם להם 110,000 שקל. אכן, יש מקרים בהם הצדק והמשפט אינם נפגשים. במקרה של דירת מינץ, נוצר רושם ברור שרובינשטיין הביא בחשבון גם את הפער העצום בין הצדדים: מוזיקאי מוביל ועתיר תהילה וממון, מול שניים שהפסידו את כל רכושם המועט בשל מעשה נוכלות, כאשר אין להם ממי להיפרע. אז מה צריך לעשות במקרים כאלו? נפנה למקורותינו. במסכת סנהדרין (דף ו', עמוד ב') מסביר ר' יהושע בן קרחה את הפסוק "ויהי דוד עושה צדקה ומשפט". הוא שואל: "והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט?!". דהיינו: משפט הוא חריצת דין, צדקה היא לפנים משורת הדין - ואיך יכול היה דוד המלך לעשות את שניהם בעת ובעונה אחת? והוא משיב: "דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון - ושילם לו מתוך ביתו. זה 'משפט וצדקה': משפט לזה וצדקה לזה - משפט לזה שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו". כלומר: דוד דן את הדין לאמיתו, אך אם ראה שהמפסיד הוא עני ואינו יכול לשלם - כיסה מכיסו את הנזק. את העיקרון הזה ניתן ליישם גם במשפט הישראלי, הן מתוך שאיבה ממקורות המשפט העברי והן כמוסר מתבקש. במקרים נדירים במיוחד, כאשר אדם יוצא ניזוק שלא באשמתו ואין לו ממי לקבל פיצוי, תיכנס המדינה לתמונה והיא שתפצה אותו. לא מדובר בהמצאה יש מאין. החוק הישראלי יצר מנגנון כזה לפחות בשני מקרים - במסגרת הביטוח הלאומי. גוף זה משלם לעובדים מפוטרים כאשר מעסיקם אינו יכול להעניק להם את מלוא המגיע להם, והוא גם משלם מזונות לאישה שבעליה נעלם או אינו עומד בחובתו - בשני המקרים, בכפוף לתקרות ולנהלים. זה בדיוק מה שצריך לעשות במקרים אלו. בית המשפט יקבע את המקרים הנדירים בהם המדינה היא שתפצה. אפשר לקבוע בחוק גם תקרה לתשלומים הללו. הכסף יבוא מכספי ועדת העזבונות של האפוטרופוס הכללי, מתוך ירושות שניתנו למדינה ללא ציון ייעודם, וכך תהיה בקרה נוספת על מתן הכספים. ויש לי גם שם לחוק הזה: חוק דוד המלך. חוק שיעשה גם צדקה וגם משפט, גם ערכי יהדות וגם חקיקה מודרנית.