ההטיה הפוליטית של מזוז

יש מקרים בהם אדם מוצא את עצמו ללא מילים. כך למשל חש יהושע בן נון, אחרי התבוסה המחפירה לאנשי העי: "בי ה', מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו". להבדיל, כך חש כותב שורות אלו למקרא פסק דינו של השופט מני מזוז (27.3.17) בעניין הסדר הטיעון עם באסל גטאס. הח"מ מגדיר את עצמו כאיש ימין מתון, המשתדל לבחון דברים לגופם ולא בהתאם לאמונות קשוחות וקשיחות. במקביל, יש לי אמון עקרוני ובסיסי במערכת המשפט, אותה אני מכיר לפני ולפנים ואיתה אני נפגש על בסיס יום-יומי. לכן, אני לא מצטרף למקהלה הפבלובית היוצאת נגד בתי המשפט ובכלל ובג"ץ בפרט, כאשר הם פוסקים נגד עמדות הימין. אך יש מקרים בהם נדמה שאין הסבר אחר אלא זה של אותה מקהלה: בג"ץ הוא שמאלני. יש מקרים בהם ככל שהופכים בפסק הדין ומהפכים בזכותם של השופטים, לא מצליחים למצוא הסבר משפטי ונימוק הגיוני, זולת הטיה פוליטית - שבמקרים הללו תהיה תמיד, או כמעט תמיד, בכיוון מאוד מסוים: בעד השמאל, נגד הימין. פסק הדין בנושא גטאס הוא דוגמה מובהקת ואף זועקת לפסקי דין כאלו. ההסדר עימו בעייתי ביותר, ומבוסס כל כולו על הטענה לפיה לא ניתן לדעת מדוע הבריח הח"כ-דאז מכשירים סלולריים לאסירים ביטחוניים עם דם על הידיים. אבל נניח שההסדר תקין לגמרי; אין זה אומר שאסור לעתור נגדו, גם אם בג"ץ כדרכו לא יתערב בשיקולי התביעה (הגוף היחיד שבג"ץ לא מתערב אצלו, אבל זה נושא אחר). מזוז יכול היה לדחות את העתירה מהנימוק הזה: לא מדובר במקרה קיצוני המצדיק התערבות חריגה ביותר. הוא אכן עושה זאת, אבל רק כנימוק השלישי. לפני כן יש לו שני נימוקים, המרתיחים את הדם בשל חוסר ההגינות שלהם. מילא חוסר היגיון; כאן אנחנו מדברים על חוסר הגינות, על קביעות הגובלות בהולכת שולל. הראשון: העתירה הוגשה בשיהוי. הא כיצד? מזוז מסביר שההסדר עם גטאס פורסם ב-17.3.17 והעתירה הוגשה ב-21.3.17. קראתם נכון: ארבעה ימים. לדעת מזוז, היה לעותרים מספיק זמן לעתור מיד - כאילו שארבעה ימים אינם "מיד". אבל אם היו עושים זאת, בג"ץ כמובן היה אומר שהם לא מיצו את ההליכים ולכן דינה של העתירה להידחות. לי זה מזכיר את הסיפור בגמרא על הקיסר אספסינוס, שהוציא להורג גם את היהודי שבירך אותו וגם את היהודי שנמנע מכך. השני: מדובר ב"מעשה עשוי". ההסדר כבר הוגש לבית המשפט, גטאס כבר הודה והורשע - אז אי-אפשר להתערב. אבל למה זה "מעשה עשוי"? כי מזוז גרם לו להיות "מעשה עשוי". העותרים ביקשו צו ביניים נגד הגשת ההסדר, ובקשתם נדחתה בידי אותו מזוז. הבנתם? מזוז הוא שגרם להסדר להיות "מעשה עשוי", ועכשיו הוא אומר לעותרים שהם לא יכולים לעתור נגדו. בחיי, זה בדיוק מה שכתוב בפסק הדין, לא ייאמן ככל שהדברים נשמעים. אם כל זה לא היה מספיק, באים מזוז - ועימו עוזי פוגלמן ויורם דנציגר - ומחייבים את העותרים בתשלום הוצאות בסך 4,000 שקל. אני לא זוכר מתי לאחרונה עותר ציבורי חויב בהוצאות, גם כאשר עתירתו נדחתה על הסף. זה לא קורה לשלום עכשיו או לתנועה לקידום השרגא (הידועה בכינויה "התנועה לאיכות השלטון"). להם נותנים לעתור על ימין ועל שמאל, אצלם לא מפחדים מאפקט מצנן. ושיא השיאים: 2,000 שקל ישולמו ללא אחר מאשר גטאס - אותו נבל שניצל את חסינותו כדי לסייע לרוצחי יהודים. לזה כבר אין לי כינוי. מזוז יכול היה להסתפק בנימוק השלישי והעקרוני, בדבר אי-התערבות בשיקולי התביעה. הוא בחר להוסיף - כנימוקים ראשונים ומובילים - את ההסברים המופרכים והמקוממים של שיהוי ומעשה עשוי. הוא בחר לסיים בהטלה חריגה של הוצאות, כולל לטובתו של סייען טרור. ואחרי כל זה, עוד רוצים שנאמין שאין בבג"ץ הטיות פוליטיות. אפילו הח"מ - כזכור, איש ימין מתון הנותן אמון בבתי המשפט - לא יכול לומר זאת. אפילו הח"מ ימצא את עצמו חסר מילים, כאשר יישאל כיצד הוא מסביר את פסק הדין הזה.