"עובדות אלטרנטיביות" - זהו הביטוי שנכון לעכשיו הכי מזוהה עם ממשל טראמפ. אבל מתברר, שקייליאן קונוויי אולי טבעה את הביטוי, אבל בהחלט לא המציאה את השיטה. למעשה, ל
דונלד טראמפ עוד יש הרבה מה ללמוד מרחוב צלאח א-דין בירושלים - מקום משכנו של משרד המשפטים.
בתוך פחות משתי יממות בלבד, בין יום ראשון בבוקר ליום שני לפני הצהריים, נתקלנו בשלושה מקרים בהם בכירי הווה ועבר בפרקליטות יוצרים מציאות משלהם, מבשלים את העובדות כרצונם - ואחר כך משתמשים באותה מציאות עצמה כדי להסביר את מעשיהם. זה בערך כמו מצב שבו תרסקו את המכונית שלכם ואחר כך תטענו שזה מוכיח שהיא איננה בטוחה. הנה המקרים.
1. פרשת יצחק כהן. המדינה הסבירה השבוע לראשונה (26.3.17) מדוע היא מבקשת להימנע מהרשעתו של השופט בדימוס בעבירות מין. בין היתר היא טוענת, שההסדר עם כהן - שנעשה באישורם של
שי ניצן ו
אביחי מנדלבליט - מלמד שההטרדה המינית בה הודה הייתה מקרה יחיד.
אבל למה זה היה מקרה יחיד? כי הפרקליטות החליטה למחוק את המקרה השני בו המשטרה המליצה להעמיד לדין את כהן, והתעלמה מהעדויות על עבירות מין שביצע לאורך שנים בבנות משפחתו, כולל קטינות. ייתכן שעל המקרים האחרונים כבר חלה התיישנות, אבל המדינה ידעה היטב להשתמש במקרים ישנים כעדויות שיטה נגד
משה קצב. כלומר: הפרקליטות החליטה להביא בפני בית המשפט מקרה אחד בלבד, ולא את החמור שבהם, ואז אמרה שההסדר מוצדק משום שזה היה המקרה היחיד.
2. פרשת נבות תל-צור. הסדר הטיעון עם פרקליטו לשעבר של
אהוד אולמרט, ששכנע את
שולה זקן שלא לחתום על עסקה כבר בתחילת משפט
הולילנד, נדון אתמול (27.3.17) בבג"ץ. שם טענה המדינה, כי אחד השיקולים היה העדר עניין לציבור. כבר עמדנו על כך, שמדובר בטיעון מגוחך בהתחשב בנסיבות העניין, אבל בואו נזרום עם הפרקליטות ונניח שמדובר בסעיף-סל, ושבעצם הפרקליטות אומרת: אחרי שאולמרט למעשה לא נענש - אי-אפשר להעניש את תל-צור.
הטיעון הזה לא עלה במפורש, אך קרוב לוודאי שתל-צור היה טוען - ובצדק - לאפליה פסולה אם היה מועמד לדין. ככלות הכל, אולמרט הוא זה שיזם את שיבוש עדויותיה של זקן בשני המשפטים (בירושלים ובתיק הולילנד), הוא זה שהציע לה כסף, הוא זה שלחץ עליה, הוא זה ששלח אותה לתל-צור. איתו הגיעה המדינה להסדר לפיו ירצה שישה חודשי מאסר - אבל רק בכאילו, בחופף לעונש בפרשת הולילנד. השופט
אביטל חן סירב לאשר במלואה עסקה שערורייתית זאת וקבע שחודש אחד יהיה במצטבר.
אז מה היה לנו כאן? המדינה מוכנה שאולמרט ייצא פטור בלא כלום מעבירה שהעונש המירבי עליה הוא תשע שנות מאסר, ושאותה ביצע בצורה שיטתית וסדרתית בעודנו עומד לדין בשני תיקים אחרים. ואז, מובן שאין לה ברירה אלא להסכים שגם תל-צור יועמד רק לדין משמעתי. כלומר: הפרקליטות, שוב בראשותו של ניצן, יצרה מציאות פסולה ולאחר מכן השתמשה בה כדי להצדיק מהלך בעייתי נוסף.
3. פרשת באסל גטאס. כאן יש לנו שני סעיפי-משנה. הראשון: ההסדר עצמו. הפרקליטות טענה שניתן להסתפק בשנתיים מאסר, משום שלא ניתן להוכיח שגטאס התכוון לפגוע בביטחון המדינה כאשר הבריח פלאפונים לאסירים ביטחוניים עם דם על הידיים. ושוב, היא יצרה מציאות מדומה: הרי לכל ילד ברור שגטאס לכל הפחות היה חייב לדעת שמדובר בסיכון ביטחוני. אבל הפרקליטות החליטה למכור לנו הסבר שהוא עלבון לאינטליגנציה, ועל סמך אותו סיפור - היא מבקשת להקל בעונש.
השני: פסק דינו של
מני מזוז בעתירה נגד ההסדר. ואולי אין זה מקרה, שדווקא מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה מפברק מציאות כדי להיתלות בה. מזוז דחה את העתירה, בין היתר בנימוק שמדובר ב"מעשה עשוי" - שהרי ההסדר כבר הוגש לבית המשפט. אבל היה זה מזוז עצמו שדחה את בקשת העותרים לצו ביניים נגד קיום הדיון בו הוגש ההסדר. וזו לא הייתה בעיה גדולה להיעתר לבקשה ולקבוע דיון דחוף בעתירה. שום דבר לא היה קורה אילו הדיון היה מתקיים בעוד שבוע-שבועיים; בתי המשפט דוחים דיונים בחודשים ארוכים דבר יום ביומו.
כלומר: מזוז הוא שיצר את המצב בו ההסדר הוא "מעשה עשוי" - ואז אמר שלא ניתן להתערב בו, כי הוא "מעשה עשוי". זהו חוסר יושרה, זהו עוול, זה כמעט שיבוש מהלכי משפט. ואת זה עושה בית המשפט העליון (גם
עוזי פוגלמן ו
יורם דנציגר נושאים באחריות). אז מה הפלא שתלמידיו וממשיכי דרכו של מזוז מרשים לעצמם לתפור את המציאות כאוות נפשם?