בימים האחרונים התגלגל לידי מאמר שכתב א. גרים
1 - סופר אמריקני המתגורר בגרמניה ונראה בקי בהוויותיה כיום. המאמר הגיע עם הצעה להפיץ את הדברים לידיעת הרבים.
בחלק האחרון של המאמר נותן גרים ביטוי לראייתו את התרבות האמריקנית ויחסה ליהודים ולאנטישמיות. דומני שהוא מטיב לראות את גרמניה, אך מקל מדי בשיפוטו כלפי ארה"ב, במיוחד לאחר העיוות שחל בה בימיו של הנשיא אובמה. יסוד הדברים אינו שונה גם לאחר שהתברר שחלק מהאיומים על מוסדות יהודיים, בא מכhוונו של צעיר יהודי שלוקה בנפשו. הפרסום ברשתות החברתיות, בחלקו, הוא מעשה ידי צעיר זה, הוונדליזם הפיסי בהרס מצבות, כתובות נאצה וחוליגניזם אנטי-יהודי ברחובות ובאקדמיה, אינם מראית-עין, הם עובדות.
א. גרים נראה בקי בפרטי ההיסטוריה העקובה מדם שבין היהודים לגרמנים, לפחות במאה ה-20. כמי שמתגורר בגרמניה, הוא מתמצא היטב גם במציאות הגרמנית העכשווית. הדברים שכתב כסופר וכמשקיף, ראויים לתשומת-לב ולחשבון נפש. אצל רבים בינינו התבלבל הרעיון המקורי של בן-גוריון ביחסו לגרמניה "החדשה" עם המציאות וזרמי המעמקים הגרמנים. מפעם לפעם אנו מקבלים תזכורת ועד מהרה שוכחים אותה וחוזרים לסורנו. היחס לגרמניה הוא הפן המובהק של כישלון החינוך הציוני במדינת-ישראל. חינוך, ביסודו החשוב ביותר, הוא הנחלת ערכים ולא ידע. ידע משתנה ברציפות הן בתכניו והן בקיצבו, כאשר ערכים, להבדיל מחוקים, הם מהות יסודית בתפיסת העולם והמוסר האנושי שערכה ביסודותיו קבוע.
עד כדי כך נתבלעה דעתנו כלפי גרמניה, שמחיר גביע גבינת קוטג', שלא לדבר על מחיר שכירת דירה בברלין, מרכז הרוע הנאצי בעבר, מוליכים לשם נוער ישראלי, משל היה מדובר במרכז המוסר והתרבות האנושית הנעלה של זמננו, ואולי גם של ההיסטוריה המערבית ה"נאורה" כולה. בראש הגל העכור עומדים ילידי ישראל, תוצרי מערכת החינוך שלה ושל תנועות הנוער הסוציאליסטי המפוארות שלה, מי שגדלו על עובדות השואה - במקרים רבים מ
מקור ראשון.
תרבות אנטישמית לגרמניה ולעם היהודי חשבון היסטורי. העובדה שישראל קיבלה שילומים מגרמניה וממשיכה לקבל ממנה תמיכה כספית לרכש צוללות וציוד הגנתי אחר, אינה משנה את מהות החשבון. היא מאזנת באופן חלקי ומוגבל את הפן החומרני שלו, ותו לא. העובדה שגרמניה פועלת באותו זמן נגד ישראל במוסדות אירופה, במוסדות בינלאומיים ואפילו בניגוד ישיר לאינטרסים ישראלים מובהקים כאשר היא מממנת חתרנות מבית, סיוע לגורמים עוינים ומגלה סובלנות כלפי הטרור הפלשתיני נגד ישראל, עד לשנים האחרונות ממש, אומרת דרשני, ומחזקת את מסקנתו של א. גרים לגבי יסודות התרבות האנטישמית של גרמניה (..."ממש כפי שהאמריקנים אוהבים חופש, ככה הגרמנים הם אנטישמיים.
אנטישמיות זוהי ברירת המחדל התרבותית של הגרמנים..."). לגרמניה נוח להסתיר יסודות אלה. ישראל מסייעת לה בכך במידה רבה מדי, הן באופן רשמי והן באמצעות "נפולת של נמושות", שהאגו האישי או החקיינות המתיימרת לייצג "נאורות", מחוללות את דרכי האבסורד.
בסה"כ, דבריו של א. גרים, נכונים ומשכנעים כשלעצמם וגם על-פי מה שידוע לי ממקורות שונים שאחריהם אני עוקב באופן שוטף. השאלה הקרדינלית אחרי קריאת הדברים, ואחרי עידן אובמה, היא האם הוא צודק גם באופן בו הוא רואה את ארה"ב?
לצערי, תשובתי היא שהוא רואה היטב את המציאות הגרמנית, אבל טועה בקריאת המפה האמריקנית העכשווית. מפני שאם המפתח להבנת הגרמנים היא ליבת התרבות שלהם, אותו מפתח ממלא תפקיד חשוב גם בהבנת ארה"ב. ליבת התרבות "הישנה" של ארה"ב, עוצבה על בסיס החוקה, מלחמת האזרחים ורעיונות החופש שחלחלו חזק מאוד לתודעה האמריקנית, בזכות המאבק לעצמאות והמלחמה נגד העבדות.
ליבה זו נחלשה מאוד לאחר הניצחון על גרמניה ויפן במלחמת העולם ה-II ולאחר הבסת הקומוניזם והתפרקות בריה"מ. את המכה האנושה על התמהיל התרבותי הישן, הביא הפוסט-מודרניזם, שהחליף אמת אוביקטיבית (עובדתית) במלל אופורטוניסטי-אוטופיסטי-אגואיסטי; או כפי שמכנה זאת טראמפ: "אמת מפוברקת".
המהפך התקדם עוד שלב מסוכן לעבר אנרכיה, בעקבות הגלובליזציה והרב-תרבותיות; יותר מדי מרכיבים בזהות התרבותית הראשונית של ארה"ב "דהו" והוחלפו בגוונים אחרים, שלא חסר בהם המרכיב של שנאת זרים ושנאת-יהודים - האנטישמיות. בתקופת אובמה התגבשו הדברים לכלל תמונת מצב חברתית חדשה ומקוטבת. טראמפ הוא מהפכת-הנגד למגמות אלה. מהפכת-הנגד בעיקרה איננה רציונלית, אלא תוצאה של תחושת בטן של אמריקנים רבים, שהם עומדים לאבד את הצביון האופייני למדינתם של 150 השנים האחרונות.
במוקד המאבק בארה"ב כיום, אינה עומדת שאלת השליטה על המשאבים הלאומיים והכוונת השימוש בהם, אלא התרבות הלאומית ואופיה האידיאולוגי של אמריקה.
שנאת חינם א. גרים, מיטיב להבין ולתאר את חלק המציאות הגרמנית, אבל מאחר שכתב את הדברים לפני הבחירות האחרונות בארה"ב, ביטא בדבריו פחות טוב את החלק האמריקני הטרי, פרי השראתו של אובמה והנוהים אחריו. ארה"ב "הישנה" עונה במידה מניחה את הדעת על הדימוי שמעניק לה גרים. אולם ארה"ב המעוצבת ברוח אובמה, היא כבר יצור פוליטי ותרבותי אחר, שאיננו אלא משענת זמנית ועל-תנאי ליהודים וללא יהודים כאחד.
יתכן מאוד שהאבחנה שעושה גרים לגבי גרמניה, צריכה להתפרש לדידנו כאומרת שהפתרון האמיתי למדינה ידידה לטווח ארוך, הוא מדינה שאין בה אנטישמיות בסיסית מובנית ומעוגנת ביסודות התרבות ההיסטורית שלה, דוגמת סין, הודו או יפן. יפן איננה מעצמה עולמית וכנראה גם לא תהיה כזו. סין היא הבטחה שיש ללמוד ולהפנים היטב.
עם כל החשיבות של מדינות ידידות ובעקר של מעצמות ידידות גדולות, הבעיות החמורות ביותר שלנו הן עדיין בבית פנימה. רוב הצרות באו על היהודים "בזכות עצמם" וביוזמתם. מגמה זו, ששלובים בה: פיצול, עוינות הדדית, חוסר סובלנות ושנאת-חינם, חתרנות ומלחמת הכל בכל, רוע ורשעות, קוצר ראות ולא מעט התנשאות - היא האיום הגדול באמת. כל אלה מקלים גם על האנטישמים והאנטי-ישראלים (הניאו-אנטישמים) לפתח את תורותיהם החדשות-ישנות, להפיצן ולנסות להוציאן אל הפועל.
