חצי עבודה

שרת הפנים של בריטניה, אמבר ראד, נשמעה השבוע כאילו היא חברה בממשלת ישראל. בעקבות הפיגוע בלונדון בשבוע שעבר טענה ראד, כי אין לאפשר למחבלים למצוא מקלט בתכתובות ווטסאפ, ואין להשלים עם מצב בו דברי שטנה ואפילו חומרי הדרכה לביצוע פעולות טרור מסתובבים בצורה חופשית באינטרנט וברשתות החברתיות. אכן, מילים כדורבנות – אך זו הייתה רק חצי עבודה, וגם לא החצי הקשה שלה. מדיבורים בלבד לא ניוושע, ואם חברות הטכנולוגיה הגדולות אינן מבינות שאין להן חופש לסייע למחבלים, גם שלא במתכוון – הרי שיש להעמידן על כך ולכפות עליהן להפסיק את הסיוע הזה. וזה פחות מסובך מכפי שנדמה. ברור שצעדים של החברות הגדולות לא יחסלו את הטרור. הרשת האפלה (darknet) תמשיך לעמוד לרשותם של הרוצחים, המסייעים והמחבלים. אבל "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן-חורין להיבטל ממנה". זה שאי-אפשר לפתור לחלוטין בעיה, אינו משחרר מן החובה לעשות את כל מה שכן ניתן. אף פעם לא היה שיתוף פעולה בינלאומי אמיתי במאבק בטרור, כי תמיד היו מדינות שנתנו לו מקלט, עידוד וסיוע: רוסיה, סין, אירן, סוריה ואחרות. המצב שונה כאשר מדובר בהסתייעות הטרור בהיי-טק. החברות המרכזיות שאותן מנצלים המחבלים – גוגל, אפל, ווטאספ, פייסבוק ודומותיהן – פועלות כולן במדינות מערביות מרכזיות וכפופות לחוקיהן. בשביל להכריח את פייסבוק להוריד תכנים מסיתים ולחייב את ווטסאפ לפרוץ מסרים של מחבלים, די בחקיקה בכמה מדינות מרכזיות: ארה"ב, בריטניה, אירלנד, גרמניה, צרפת, קנדה וגם ישראל. זה יהיה מספיק כדי לחייב אותן לפעול ולא יאפשר להן להתחמק מבחינה רישומית ומשפטית למדינות אחרות. את שיתוף הפעולה בין מדינות אלו קל להשיג, ובהחלט ראוי שדונלד טראמפ – המדבר בצדק בצורה ישירה וגלויה על מהותו של האיום – יוביל אותו. ואם לא הוא – אזי תרזה מיי, אנגלה מרקל או אפילו בנימין נתניהו.

הוועדה בראשות השרים איילת שקד ויריב לוין החליטה השבוע על שינויים בעבודתן של ועדות האיתור, הממליצות – ובפועל ממנות – שורה ארוכה של בעלי תפקידים במגזר הציבורי. על-פי ההחלטה, הזקוקה עדיין לאישור הממשלה, בוועדות יהיו מעתה רק שלושה חברים, כולל נציג ציבור, והן יוכלו להמליץ על מועמד אחד, שניים או שלושה – על-פי שיקול דעתן. זהו צעד חשוב קדימה, אבל רק חצי עבודה. כיום, ועדות האיתור מגישות תמיד שם אחד, ועל-פי פסיקת בג"ץ – המוזרה בפני עצמה – השרים חייבים לאמץ את ההמלצות שלהן. כך נוצר מצב, בו הדרג הפקידותי כופה על השר עם מי לעבוד, למרות שהשר הוא הנבחר והוא הנושא באחריות. צריך להדגיש, שהעיקרון של ועדת האיתור הוא נכון ומסייע למנוע פוליטיזציה של השירות הציבורי – אבל הוא הלך רחוק מדי. הדרך הנכונה היא לחייב את הוועדות להציע שלושה מועמדים, ולא רק לאפשר להן לעשות זאת. זה עניין של היגיון פשוט ותקינות שלטונית: השר צריך להחליט, לא להיות חותמת גומי של הפקידים. חוץ מזה, אם לא ניתן למצוא שלושה מועמדים מתאימים לכל תפקיד בכיר – זוהי תעודת עניות מדאיגה מאוד לשירות הציבורי שלנו. לא מאוחר מכדי לשנות המלצה מרכזית זו.

"ההוצאות שנפסקו אינן עומדות בכל יחס לכלל שלפיו זכאי הזוכה להחזר ריאלי של הוצאותיו על-מנת שלא יסבול חסרון כיס. כמובן שבית המשפט רשאי לסטות מעיקרון זה, אך בעשותו כן עליו לנמק את החלטתו" – דברי שופט בית המשפט העליון, צבי זילברטל, בפסק דין משנת 2014. תראו לי מתי הדברים הללו קרו: הוצאות ריאליות או נימוק להימנעות מהטלתן. כאשר בית המשפט אינו מטיל הוצאות ריאליות, ולעיתים אינו מטיל הוצאות בכלל, הוא עושה חצי עבודה. הוא למעשה אומר לצד המפסיד: לא נורא שלא צדקת, לא נורא שאולי לא אמרת את האמת, לא נורא שבזבזת את זמני, לא נורא שגרמת הוצאות לצד הצודק. כל זה לא נורא. מה שגורם לא פעם לכך שמי שזכה בדין – הפסיד בכיס, כי ההליך עלה לו הון תועפות ואיש אינו מפצה אותו על כך. ברור שלא תמיד צריך לפסוק הוצאות בכלל וריאליות בפרט. אך בתי המשפט שלנו – כולל בית המשפט העליון – הפכו את הכלל על ראשו. הם תמיד פוסקים הוצאות כמעט סמליות, למעט מקרים נדירים בהם הסכום נקבע על סמך קבלות שמציג הצד הזוכה. תגידו: זה ירתיע אנשים מלתבוע. ואני אגיד: מצוין. בכלל לא יזיק לנו שמספר התביעות יפחת בצורה משמעותית, ושגם בתביעות שכן מוגשות – יהיו יותר הסדרי פשרה. אי-אפשר גם להתלונן מרה על העומס, וגם לא לנקוט באחד האמצעים המרכזיים שיכולים להפחית אותו – לטובת כולנו.

למי שזמנו בידו ורוצה לסיים את היום עם עבודה טלוויזיונית מעולה, אני ממליץ על הסדרה Dr. Feelgood המשודרת בערוץ הבריאות. הסדרה מספרת על ידוענים שהפכו להיות שבויים בידי רופאיהם, שמצידם עשו הכל כדי לשמר את אותם לקוחות שסיפקו להם ממון ויוקרה. התוצאה הייתה, שהמטופלים קיבלו אין ספור תרופות, רובן מיותרות, והפכו למכורים – עד שבחלק מן המקרים שילמו על כך בחייהם. כאלו היו למשל אלביס פרסלי, מייקל ג'קסון והווארד יוז. מה זה קשור לנושא הטור השבוע? – הרופאים הללו עשו רק חצי עבודה, ולעיתים אפילו פחות מכך. הם לא ממש בדקו את המטופלים, לא ממש עקבו אחרי מצבם, וממש לא שמרו על החוק. יתרה מזאת: הסדרה הזאת עוסקת ברופאים, אבל אני משער שמצבים דומים היו וישנם ביחסיהם של עשירים ומפורסמים גם עם נותני שירותים אחרים: עורכי דין, רואי חשבון, יועצים פיננסיים, מהנדסים ועוד ועוד. שהרי נקודת המוצא זהה: איש לא רוצה לוותר על לקוח שכזה, ולכן הוא לא יסרב לאף דרישה שלו. איש מקצוע טוב יודע, שלהגיד "כן" זו רק חצי עבודה, ורק החצי הקל שלה. להגיד "לא" – זה החצי הקשה ולעיתים החיוני. להגיד "תמצא מישהו אחר" – זה עוד יותר קשה. ובזה בדיוק נבדל איש המקצוע האמיתי מהשרלטן. זה מה שמבדיל בין מי שתופס טרמפ על הלקוח לבין מי שבאמת רוצה לסייע לו. כדאי גם ללקוחות לדעת את זה: לפעמים מי שאומר לכם "לא", נותנת לכם את העצה הטובה ביותר.

בשנה הבאה שוב תיבנה מחדש קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, עם מאמן חדש והרבה שחקנים חדשים וציפיות חדשות. מה שלא יהיה חדש, לפחות כרגע, זה הבעלים והמנהלים. ההיגיון הפשוט אומר, שאם מחליפים עוד ועוד מאמנים ועוד ועוד שחקני, ובכל זאת נכשלים שנה אחרי שנה – כל שנותר הוא להחליף את מה שלא הוחלף: ההנהלה. וזה אומר: משמעון מזרחי ודייוויד פדרמן ועד ניקולה וויצ'יץ' ואלי דריקס. אני כבר יודע מה יכתבו הטוקבקיסטים (מעבר לנאצות אישיות): של נעליך, מזרחי הביא את מכבי להישגים אדירים. זה בהחלט נכון, אבל יש גבול ליכולת להסתמך על העבר כאשר ההווה בעייתי והעתיד לוט בערפל. גם אם מזרחי ופדרמן יישארו הבעלים, זה לא אומר שהם חייבים לנהל. וזה בוודאי לא אומר שמכל הסגל המקצועי יישאר רק וויצ'יץ', שנכשל לפי כל קנה מידה. בלא החלפה בצמרת, כל השאר יהיה לכל היותר חצי עבודה.

רבים חוששים, שאם לא ינקו כל גרגר אבק לפני פסח – הם יעשו חצי עבודה. שאם לא ימצאו כל פירור חמץ – שהם יעשו חצי עבודה. שאם לא יקנו אקונומיקה עם הכשר – שהם יעשו חצי עבודה. אז כדאי להירגע, לקחת אוויר, לחזור לבסיס ולשמור על שכל ישר. ראשית, ניקוי פסח אינו spring cleaning, גם אם אנחנו מצויים באביב וגם אם זו אכן הזדמנות מצוינת להגיע לפינות נידחות של הבית. אלא שלנקיון פסח יש תאריך יעד – ערב החג בסביבות עשר בבוקר. ויש גם תאריך יעד בו צריך להשלים את הקניות והבישולים – עד אותו יום בצהריים. לכן, כל מה שאינו דחוף ורק מלחיץ ועלול לגרום לדחיית הדברים הכן-דחופים – יכול לחכות. שנית, ניקוי החמץ צריך להיעשות עד מקום שהיד מגעת. לא דורשים מאיתנו לדפדף בכל עמוד בכל ספר שמתישהו עלה על השולחן. לא מצפים שנמצא כל פירור שאולי נדחק לפינת מגירת הלחם. הדברים הגדולים – ודאי. הדברים הבלתי-סבירים – בשביל זה קיימים ביטול החמץ ומכירת החמץ. שלישית, מה שאינו ראוי למאכל כלב ואינו נכנס לפה שלנו – לא צריך להיות כשר לפסח. לא סבונים ולא שפתונים ולא תכשירי ניקוי ולא נוזל כלים ולא נוזל אסלות. אז למה יש הכשרים כאלו? כי יש אנשים שמשתגעים לפני פסח, ויש אנשים שעושים קופה על גבם. פסח הוא חג החרות, ואין שום חובה להרגיש לפניו כעבדים.