מי בעד שידור ציבורי אמיתי

השידור הציבורי מצוי בסכנה קיומית. ולא בגלל ממשלת ישראל. יותר ויותר כלי תקשורת פרטיים בישראל קמים עליו כדי לכלותו, עוד בטרם יולד. את המערכה מובילים בעיקר ערוץ 2, ערוץ 10, ידיעות אחרונות ועיתון הארץ - בדיוק כלי התקשורת שיפסידו הכי-הרבה אם "חלילה" תצליח מזימתה של הממשלה ה"סהרורית" וה"משוגעת" בראשות בנימין נתניהו להקמת שידור ציבורי חזק, שיכלול: רדיו, טלוויזיה ואתרי אינטרנט. כלי התקשורת הפרטיים בישראל נוהגים כך עשרות שנים. הנה, אחרי מסע ממושך של דה-לגיטימציה "מוצלח" ולחץ על נבחרי ציבור שהוביל להחלטה לסגור את רשות השידור, פועלים עתה כלי התקשורת כדי להבאיש את ריחו של התאגיד 'כאן', ולסכל הקמתו של ערוץ חדשות ייעודי - שעל הקמתו החליטו בימים אלה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מותקף, חדשים לבקרים, רק בשל זאת שהוא ממלא את חובתו וממליץ לשרי הממשלה בכלל ולראש הממשלה בפרט כיצד יש לפעול להצלת השידור הציבור מכליה ולהבטיח את עצמאותו העיתונאית. אין בדברים אלה כדי להכשיר התערבות פסולה מצד נתניהו בשאלה מי בדיוק העיתונאים שימונו בתאגידים הציבוריים להגיש תוכניות מפתח; ומנגד - אין לסבול מצב שעיתונאים רקובים כדוגמת בן כספית ונחום ברנע הם שיוצגו כאורים ותומים במאבק למען חופש הביטוי וחופש עיתונות בישראל. המאבק מצד כלי התקשורת הפרטיים נעשה משיקולים זרים. לא מדובר במאבק אמיתי על חופש עיתונות, אלא במאבק עסקי ויצרי שנועד להבטיח את מעמדם של כלי תקשורת אלה. מאבק זה הוא המגביר, בין היתר, את המוטיבציה והפעלתנות מצד כלי תקשורת מסוימים, החותרים להביא לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה. אין מדובר במאבק אמיתי על ערכים נאורים ובזכות לשרת את הציבור, אלא במאבק להבטיח שהם - כלי התקשורת הפרטיים, יוכלו להכריע מי יעמוד בראשות הממשלה; ובמקביל, ימשיכו לספסר ולשווק לציבור הרחב תכנים רעילים ועובדות אלטרנטיביות, וכן מידע וחדשות שכוללים תוכן שיווקי בלא פיקוח ובלא הגבלה. תמורת כסף גדול, כמובן.

תרבות הצביעות השתלטה במקומותינו. יותר ויותר עיתונאים ועורכים מתייצבים באולפנים ובמערכות ומפמפמים הבלים במטרה לשטוף את מוחם של אזרחי ישראל. לא טובת הציבור עומדת לנגד עיניהם, אלא רצונם להבטיח את מעמדם ויכולתם להשפיע. ברשימה שלהלן נאיר כמה תופעות בעייתיות:

• מרבית כלי התקשורת יוצאים נגד מעורבותו של נתניהו בתאגיד 'כאן' ובהקמת התאגיד היעודי החדש, לחדשות ולתחקירים. עילת הבקורת: החקירה נגדו בתיק 2000. אולם, אותם כלי תקשורת נמנעים, ולא במקרה, מלבקר את ידיעות אחרונות בכלל ואת מעורבותו של ארנון מוזס בפרט (כעורך האחראי), החשוד גם הוא בפרשה זו, בניסיונות לסכל הקמת תאגיד חדשות;

• כלי התקשורת הנשלטים על-ידי אנשי עסקים פרטיים, ובראשם: ערוץ 2, ערוץ 10, ידיעות אחרונות, עיתון הארץ-דה-מארקר, מעריב, מפרסמים בלא הרף ידיעות וכתבות בזכות, כביכול, השידור ציבורי. אלא שבמקביל - תוצאת פעילותם וביקורתם היא יצירת דה-לגיטימציה והחלשת השידור הציבורי, ו/או סיכול ו/או טירפוד הקמת תאגיד חדשות ציבורי חזק ויעיל, העלול להתחרות בהם ולנגוס במעמדם;

• כבר הוכח בעבר וגם באחרונה, כי כלי התקשורת הממומנים על-ידי המדינה (ערוץ 1, רשת ב') אינם בהכרח בשליטת הממשלה, ואין בכוחם של אישי ציבור לסכל, לאורך זמן, חשיפות חמורות בעניינם: פרשת בראון-חברון, לדוגמה, שכמעט גרמה להעמדתו לדין של נתניהו, נחשפה בערוץ 1; תוכניות הרדיו הביקורתיות והחריפות ביותר נגד מהלכי הממשלה, משודרות בימים אלה ברשת ב' ובגלי צה"ל;

• המבקרים החריפים ביותר טובלים ושרץ בידם. הם מגנים את הממשלה, ומבצעים רצח אופי נגד העושים במסגרת חובתם הממשלית במלאכת הקמת השידור הציבורי, בעוד שהם עצמם לוקים בגופם: ארנון מוזס, הידוע כאיש אלים וסחטן, הוא השולט בידיעות אחורונות; ליאוניד נבזלין, המואשם ברוסיה במעורבות בתיקי רצח, הוא אחד מבעלי המניות המרכזיים בקבוצת שוקן; עמוס שוקן, שמקדש את זכויות הפלשתינים-תחילה, הוא השולט בעיתון הארץ; יצרנית קוקה קולה (הנשלטת גם עתה על-ידי משפחת ורטהים), שביצעה עבירות חמורות על חוק ההגבלים העסקיים, היא בעלת המניות העיקרית בערוץ 2. גופים אלה, כאמור, הם המטיפים ומחוללי הביקורת העיקריים נגד שרי הממשלה וחברי הכנסת, העושים במלאכה, ש"בסך-הכל" נבחרו על-ידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות ותפקידם הוא להבטיח מימון ותפעול שידור ציבורי;

• כלי התקשורת היוצאים נגד הקמה ושליטת הממשלה בשידור הציבורי - בתואנה כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם חופש העיתונות הנדרש ובהכרח להבטיח ביקורת נגד השלטון, עושים שקר בנפשם ומכזבים לציבור. צריך לזכור ולשנן כי הם עצמם פועלים בפיקוח של הממשלה: ערוצי הטלוויזיה (10, 2) והרדיו האזוריים בישראל פועלים מכוח זיכיון-רשיון שניתנו על-ידי הממשלה ומפוקחים על-ידי מועצת הרשות השנייה; HOT ו-yes פועלים על-פי זיכיון ומפוקחים על-ידי מועצת הכבלים. במועצות אלה מכהנים נציגי ציבור שמונו על-ידי הממשלה. על-אף זאת, כלי התקשורת הפרטיים חיים ובועטים ומבקרים את השלטון ללא הרף - עם או בלי צדק, וגם מפרסמים כזבים ללא הרף, תוך פגיעה בציבור, ובפועל אין איש שיכול לעצור תופעה מסוכנת זו.

מרבית כלי התקשורת בישראל חותרים בפועל תחת הקמת שידור ציבורי. במסווה של ביקורת בדבר עריצותו כביכול של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנתון בימים אלה בחקירות פליליות, הם מנסים לטרפד יוזמת הממשלה להקים שידור ציבורי חזק ויעיל - שאמור לשרת את אזרחי ישראל גם לאחר סילוקו/הסתלקותו של נתניהו מראשות הממשלה. צריך להיות חזק וברור: אזרחי ישראל הם הקובעים, בקלפי, את נבחרי העם (חברי כנסת). כנסת ישראל היא הקובעת מי יכהן בראשות הממשלה. חובת הממשלה והכנסת היא להבטיח שידור ציבורי חזק ואיכותי, גם אם הדבר נוגד את האינטרסים העסקיים והמערכתיים של כלי תקשורת הנשלטים על-ידי אנשי עסקים פרטיים בישראל.