בשלושת החודשים הקרובים צפויים לנו שלל אירועים לציון חמישים שנה לאיחוד ירושלים: לשחרור העיר העתיקה והשכונות וההרים סביב לה, ולהשבת הריבונות היהודית על הר-הבית והכותל המערבי.
כמה סמלית וכמה מתבקשת היא העובדה שהאירוע הראשון ברצף נערך מטעם ישיבת הכותל, שהייתה המוסד הגדול הראשון שקם ברובע היהודי אחרי מלחמת ששת הימים. כ-2,500 מבוגרי המוסד החינוכי המפואר הזה (ואני ביניהם) נאספו בשבוע שעבר לנשף חגיגי ולקונצרט בירושלים.
בסיפורה של ישיבת הכותל טמונים כל תווי ההיכר של בניין ירושלים וקימום מעמדה בחמישים השנים האחרונות: הגבורה וההומניות, הנחישות והחזון. הסיפור מתחיל חודשיים בלבד לאחר המלחמה. הרובע היהודי היה למשיסה לאורך 19 שנות הכיבוש הירדני. בשחרורו היה כולו עיי חרבות. כמעט כל הבניינים בו פוצצו, ובכלל זה בתי כנסת מפורסמים. רק שועלים וכבשים הילכו בו.
בין ההריסות הללו פילסו להם דרך הרב איש החזון אריה בינה וחבורת תלמידי ישיבה, שגמרו אומר להחזיר את לימוד התורה אל קרבת המקדש. הם סחבו לתוך המבנים הנטושים אוכל, ספרים וגנרטורים להפקת חשמל, והקימו ישיבת הסדר. השיעורים הראשונים התקיימו בתשעה באב, יום האבל על חורבן בתי המקדש. אין יום סמלי מזה לשיבת החלוצים הציונים-דתיים של מלכות ישראל השלישית אל ירושלים העתיקה.
ראש הממשלה לוי אשכול וסגנו יגאל אלון אהדו את הישיבה ועזרו לה בצעדיה הראשונים. הם הוקירו את השילוב הייחודי שהתרקם בה בין תעוזה, אמונה ורוח מהפכנית. נדבנים גדולים כגון קורט רוטשילד מקנדה ומוריס וואהל מאנגליה עזרו לה כחלוף השנים לבנות את משכנה עצום הממדים: המבנה הגדול ביותר שנבנה בעיר העתיקה מאז חורבן בית שני.
לאורך שנים רבות עמד בראש הישיבה הרב חיים ישעיהו הדרי, ובשנים האחרונות ירש את מקומו הרב ברוך וידר. בהנהגתם צמחה הישיבה לאורך יובל השנים והייתה לבית-יוצר מרכזי להכשרת למדנים ומנהיגים תורניים. את בוגריה אפשר למצוא בעמדות מפתח בכל תחום, מעולם הישיבות ועד העולם האקדמי, מעולם העסקים עד לצה"ל.
עם בוגרי הישיבה שבאו אליה כתלמידים מחו"ל נמנים היום אישים מרכזיים ביהדות האורתודוקסית-מודרנית בארצות הברית; אחרים עלו ארצה, ועוד אחרים הם מן התורמים המרכזיים לישיבה כיום.
בייחוד בולטים בין בוגרי הישיבה רבנים נודעים המכהנים בעמדות מפתח, כגון אברהם וולפסון (ר"מ בישיבת ברכת משה במעלה אדומים), בני קלמנזון (ראש ישיבת עתניאל),
דוד תורג'מן (ראש ישיבת דימונה), דב זינגר (ראש הישיבה התיכונית מקור חיים), חיים סבתו (ראש ישיבת ברכת משה במעלה-אדומים),
רפי פרץ (לשעבר הרב הראשי לצה"ל), טוביה ליפשיץ (מנהל רוחני בישיבת הכותל), יהודה ברנדס (נשיא מכללת הרצוג), יהודה שחור (דיין ברחובות),
יצחק לוי (לשעבר שר החינוך ויו"ר המפד"ל) ועוד.
נראה לי כי דמותו המיוחדת של הרב הדרי ותפיסתו הרוחנית הן הגורם העיקרי לקיבוצן של כל הדמויות הללו יחדיו. הוא חיפש "קוזקים עם שטריימלים", כתיאורו הציורי, כלומר רצה לגדל דור של חיילים המסורים בכל לבם גם ללימוד התורה - ובפרט ללימוד המתובל בחסידות ובמשנתו הציונית-דתית פורצת הדרך של הרב קוק.
החוויה המכוננת שלי בלימוד בישיבה, בשנות השמונים המוקדמות, הייתה השיעור של הרב הדרי במדרשי חז"ל בימי שישי לפנות שחר, על גג הישיבה הצופה אל הר-הבית. בשיעורים ההם למדתי להבין את המהלך הגדול של תולדות עם ישראל על-פי מקורות היהדות, ולהוקיר את כתביו המיסטיים של הרב צדוק הכהן מלובלין ואת נגיעתם למדינת ישראל של זמננו. שם, על הגג, התגבשה המחויבות האישית שלי לעלייה לארץ ולשותפות בבניינה של ירושלים כגלעינה האסטרטגי, הרוחני והתרבותי של ישראל.
ועוד חוויית-תשתית: מנהגם המפורסם של תלמידי ישיבת הכותל לרדת בריקודים אל רחבת הכותל לתפילת קבלת שבת. זו הייתה חגיגה לעיניים וללב: מאות בחורים לבני-חולצות נוהרים שורות שורות, ובכל שורה חובק איש איש בידו את כתפי שכניו, נוסח "הנה מה טוב ומה נעים", והם יורדים בגרם המדרגות הארוך מהרובע היהודי אל רחבת הכותל, כאותם עדרים שעלו מן הרחצה הגולשים בנאות הדשא של נעים זמירות ישראל.
קבוצות תיירים מרחבי העולם, ויחידות רבות של צה"ל, היו מתזמנות את ביקורן בכותל המערבי לשעת רצון זו, כדי להצטרף לשירה ולריקוד (ולצַלֵם). וכך הוא גם היום. החוויה מרוממת נפש.
בכנס הבוגרים המרשים בשבוע שעבר, כוכב הרוק החסידי אברהם פריד שר עם הקהל את ניגון חסידות גור "ישמחו במלכותך שומרי שבת", שהרב הדרי אהב והקפיד שהוא אשר יושר מדי שבוע בירידה אל הכותל, זה שנות יובל. נאמרה גם תפילת יזכור לנשמות בוגרי הישיבה חללי מערכות ישראל (רובם במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה), ביניהם רֵעי וחברי לספסל הלימודים
יאיר לנדאו ז"ל.
מתחת למבנה הישיבה העצום יש ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים; המקום הוא אתר מורשת לאומי, והוא פתוח לקהל. החפירות, אגב, עיכבו בעשר שנים את הקמת בניין הישיבה. בין הממצאים חווילות עטורות פסיפס של ירושלמים עשירים שחיו ב"עיר העליונה" בימי הורדוס. כמעט בכל בית היה מקווה אחד לפחות, והדבר מעיד על אדיקותם הדתית של דייריו; תשתית הולמת לדבקותם של תלמידי הישיבה בלימוד התורה.
בעשרים וחמש השנים האחרונות אני מגיע לישיבה לתפילת יום כיפור כמעט מדי שנה בשנה, ובשנה הבאה יצטרף בני הצעיר אל תלמידיה. הישיבה היא מתנה והיא ממשיכה רק לתת ולתת.
