מתוך שאדם מסב בליל הסדר - הוא זוכר את יציאת מצרים. לא מפני שהוא זוכר הוא מספר, אלא מפני שהוא מספר הוא זוכר. מתוך שהוא מבער את החמץ ושומר על 'בל יימצא' ועל 'בל ייראה', הוא נזכר כי בחיפזון יצאנו ממצרים ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ והלחם לא עיכב את הגאולה אלא הגאולה האיצה כל כך עד שלא היה סיפק להשלים את מלאכת הלחם. מצוות זכירת מצרים היא כל יום ויום, ככתוב " ....תִּזְכֹּ֗ר אֶת י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" (דברים ט"ז,ג') אבל זכירתו ביום אחד, הלכה למעשה, מצה, מרור, חרוסת וזרוע, כוסות ארבע, הלל, אחד מי יודע, ועל הכל הסיפור שכולה תשובה על תמיהת הבנים "מה נשתנה" - מטעינים את הלב בסוללה המפעילה את הזיכרון של כל יום ויום בשנה כל ימי חיינו.
כך דינן של מצוות יושרת הלב כגון "וְגֵ֥ר לֹא-תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי
גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" שמות כ"ב,כ'). לא מפני שהיית האחר האולטימטיבי במצרים ואתה נזכר את המכאובים שספגת שם אתה נקרא להיזהר מענות את הזר שלפניך, אלא מפני שיש בך אנושיות את נזכר בהיעדרה, מפני שאתה חומל אתה מרענן את זיכרון הסבל שלך כשאיש לא חמל עליך. " כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ....." ומתוך כך תדע ותבין ותפנים "....
כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם"! (ויקרא י"ט, ל"ד).
כיוצא בזה, ואין לטעות בדברי הכתוב הישירים והבהירים, " לֹא תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה. מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק, אַבְנֵי צֶ֗דֶק, אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם
אֲנִי֙ ה'אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם"(שם ל"ה,ל"ו), על-מנת שתהיו ישרי דרך, על-מנת שתעשו דין ומשפט הוצאתי אתכם מארץ מצרים. זאת הייתה התכלית, בעבור חיים של אחריות ערכית גאלתי אתכם ואתם עלולים לא לזכור אפילו כי נגאלתם אם נפשכם תגעל בערכים.
פעמים הרבה אדם בן דורנו שואל עצמו היכן הם ימי הזיכרון לעבדות במצרים, לדיכוי, ללחץ, לעוני, ללבנים ללא תבן, לרציחת הבנים הילודים המושלכים ליאור. אין. אין יום שואת מצרים. כל המצוות זוכרות את יציאת מצרים. את הגאולה. את כושר הישרדות היהודיות שבאדם הנרמס ואת כושר שמירת האדם שביהודי הנרדף על יהדותו, שהבטיחו את התחיה, את ההליכה במדבר להר, ומן ההר לארץ המובטחת. פסח הוא חג החרות. החרות מזכירה את גנות השעבוד ולא השעבוד את מתק החרות. פסח הוא החג בו אומה חוגגת את עתידה, בו היא מרוממת אותה מתוך הכרה עד מה חשכו הימים כאשר נעדרה.
....וכאשר הוא כך מהרהר, הוא גם כך חוזר ומשנן ללבו כי החרות היא החופש ליטול אחריות על עשיית הדין והצדק והמשפט והאחווה בין אדם לחברו בכלל, כי לשם אלה שרד את ערפילי הזמנים בהם נשללה ממנו החרות להיות אדון לניווט חייו על-פי הישר והטוב שדרש אלוהיו. שוב, דברי הכתוב נטועים כיתדות עליהם פרוש אוהל חיינו " לְמַ֨עַן תִּירָ֜א אֶת ה' אֱלֹהֶ֗יךָ לִ֠שְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָ֣יו וּמִצְוֹתָיו֘ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י מְצַוֶּךָ֒ אַתָּה֙ וּבִנְךָ֣ וּבֶן בִּנְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וּלְמַ֖עַן יַאֲרִכֻ֥ן יָמֶֽיךָ" ( דברים ו',ב'). שוב, כל ימי חייך. כל חוק שאתה מקיים היום, משפיע על כל ימי חייך, כל מצווה שאתה מנחיל לבניך היום אתה מנחיל לכל ימי חייהם, זו אריכות הימים, זה העתיד.
...ובואו נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. משורר התהלים שר את שירת עולי הרגל רוויית הפיוט " יְבָרֶכְךָ֥ ה' מִצִּ֫יּ֥וֹן וּ֭רְאֵה בְּט֣וּב יְרוּשָׁלִָ֑ם כֹּ֝֗ל יְמֵ֣י חַיֶּֽיךָ" (תהלים קכ"ח,ה'), עליה לירושלים, שלש פעמים בשנה, מטעינה את טובה לכל ימי חייו של אדם. לא מפני שירושלים היא כל חייך אתה עולה אליה כל שנה, אלא מפני שאתה עולה אליה, היא כובשת את כל חייך.
רגע של חולשת דעת בחורשת עץ החיים עלתה לאדם ב "בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" ( בראשית ג',י"ז). מאז האיש בזעת אפיים, תמיד, האישה בעצב תוליד בנים תמיד. הרגע האחד הטעין במכאוב את כל ימי חייך. אבל כנגד המכאוב הזה, מתייצבת החרות, היציאה מן הדכי אל התוחלת ובלילה אחד נטענות פעימות הלב בתקווה לכל ימי חיינו. זה משמע הפסח בימיי אלה שלי על הארץ ובארץ, ועל כל ישראל ברכת בני חורין.
