שבעת השבועות מפסח, חג היציאה מעבדות לחרות, עד לשבועות, שאחד מסימניו היותו חג מתן תורה זו תקופה המציבה בפנינו התמודדות עם הוויה לאומנית מסוכנת המשתלטת על טקסי החגים ומשתלטת על מציאות חיינו היומיומיים במישוריות החברתית והמדינית.
בעוד יומיים נקרא את ההגדה של פסח, שיש לה מקום מרכזי בטקס ליל הסדר שלנו כבר למעלה מאלף שנה. הגדת הפסח לא נכתבה על-ידי אדם אחד בזמן אחיד. ההגדה היא לקט קטעים הנפרסים על פני מאות של קטעי משנה ומדרשים ותוספות מאוחרות של פיוטים מימי הביניים.
אחת האמירות ששולבה באיחור רב במאה האחת עשרה כוללת את הציטוט מתהילים פרק ע"ט פסוק ו': "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ אֶל גּוֹיִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרְאּו".
אני נמנה בין אלו, שהחליטו לפסוח על הפסוק. אני רואה בהגדה סיפור של אמירה לילדי ולנכדי. הם רשאים לגבש הזדהות עם כל אמירה שהם יבקשו להם. אבל אינני רוצה להעביר להם אמירה שמזדהה עם משאלה לנקמת דם. אם הם יחליטו לאמצה, זו זכותם. אותי היא תצער.
חזון אחרית הימים גם בפורים הבהרתי לילדי ולנכדי הסתייגותי מהאמירה במגילת אסתר פרק ח פסוק י"א: "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה טַף, נָשִׁים וְשָׁלָל לָבוּז". על-פי פסוק 13 נקבע היום הזה ליום שמחה ונקם מכל אויבנו באשר הם שם.
בימים אלו מצפון לישראל מתבצע טבח נשים וטף על-ידי רודן אכזר בדמשק בבני עמו הסורי בשותפות כנופיות טרור ומדינות זרות. הוקעת הזוועה של הטבח אינה מתיישבת עם "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹס ... טַף נָשִׁים".
אינני רוצה נקם בנשים ובטף של עם הנמנה עם אויבי עמי בשמחת החג. אינני רוצה יום נקם בפסח - חג היציאה מעבדות לחרות - באמצעות שפיכת חמת אלוהים על כל ארצות הגויים. אינני רוצה להעביר לילדי בבחינת ו"הִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", שחזון אחרית הימים כולל חזות קשה של יום דין אוניברסלי, בו ישפוט האל את האומות שבשמו לא קראו. אני מבקש לבסס במשפחתי עולם רוחני על אדני כמיהה לעתיד של רעות ושלום בין כל העמים.
בחובתי "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" יש מקום לכל הדתות, גם לאלו ששמים את כל יהבם בפסלו של בודהא ולאלו שרואים בכנסיה או במסגד כביתם. וכך הייתי רוצה שילדי ונכדי יגיעו מחג הפסח, חג היציאה מעבדות לחרות, אחרי שבעה שבועות לחג השבועות, חג מתן תורה.
גם ירמיהו הנביא בפרק י' פסוק 25 קורא: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך..". מדובר בנביא שראה לנגד עיניו חורבן טוטאלי. הוא כואב ודואב את מראות הרעב, המוות וההשפלה, שפקדו את עם ישראל ב-586 לפנה"ס.
מורשת השנאה אין לי זכות לשפוט את ירמיהו על אמירה במצב בו הוא זועק מנהמת לב שבור לנוכח מראות אימה וזוועה שמבצע נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנצר מלך בבל, בחוצות ירושלים. אבל אני חייב לשאול את עצמי ואת החברה בה אני חי, האם ברצוני לבחור במורשת השנאה והנקמה או בציוויי חמלה ואהבה. האם אני רוצה לגדל דור על ציווי המחייב "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ" או לגדל דור בדרכי "שְׁפוֹך אֲהָבָתְךָ" - אהבה לגר הגר בתוכנו ולאהבה לכל העמים, כולל אלו החיים בשכנות לנו.
מצערת העובדה שבסיומה של כל תפילה בבית בכנסת, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה אנו אומרים "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ", שבח שיש בו הסתייגות מהאחר - "עלינו לשבח לאדון הכל...שלא עשנו כמשפחות האדמה, שהם משתחווים להבל ולריק, ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה ."
אינני רואה במוסלמים, בנוצרים, בבודיסטים ובבני כל דת ואמונה אחרת כאנשי הבל וריק, הם עבורי בני אדם ואנשי תרבות שאני חש כלפיהם הערכה ולתרבותם. לכן הייתי מעדיף שבסיומה של כל תפילה בבית הכנסת - השבח יכלול ברכה בנוסח הזה: "אֱלוֹהִים, שְׁפוֹךְ אַהֲבָתְךָ עַל כָּל הָעַמִּים, עַמִּים שֶׁיְּדָעוּךָ וְעַמִּים שֶׁלּא יְדָעוּךָ".
כשנגיע לשבועות יש לנו הזדמנות פז להנחיל ערכי "שפוך אהבתך על כל העמים". רות, בת עם מואב, נישאת לבועז, איש בית לחם. מואב הייתה מקום מקלט לבני ישראל בעת מצוקה כלכלית כך הגיעה לשם משפחת אלימלך מבית לחם, כשם שמצרים אספה לחיקה בעת מצוקה כלכלית את אברהם אבינו, את יעקב ובניו וסעדה אותם.
שכנות טובה בחג השבועות לא נתמקד במואב של עגלון מלך מואב שהציק לשבט בנימין (שופטים ג') לא במלחמות בהן חברה מואב לעמון ועמלק נגד ישראל (שם י"ג)
נתמקד ביריעה ההיסטורית המציבה אלטרנטיבה לאימת המלחמות והשנאות. נתמקד ברות - ברעות.
נפתח צוהר למה שעושה מציאות של עתות שלום, מציאות של יחסי שכנות טובה בין שני העמים, שידעו גם להתגבר על תקופות איבה. מואב הפותחת שעריה לפליטי רעב מבית לחם. נרקמים מערכות יחסים אנושיות, שאחת מהן מקבלת את ביטויה במעשה חסד של רות המואבייה כלפי חמותה נעמי, בת בית לחם.
