סיפורה של פרשת דרייפוס הוא לאמתו של דבר שני סיפורים משולבים. הסיפור הראשון הוא סיפורן של העובדות, שרק חלקן הקטן הגיע לידיעת הציבור, והסיפור השני הוא סיפורה של דעת הקהל הצרפתית, שבתחילה הייתה מאוחדת באמונה שדרייפוס הוא בוגד, ולבסוף הייתה (כמעט) מאוחדת באמונה שהוא קורבן עלילה.
סיפורן של העובדות הוא סיפור על מכתבו של בוגד, שבתחילה האמינו כי נכתב בידיו של דרייפוס, ורק אחרי כשנתיים הסתבר שכתב אותו קצין אחר בשם אסתרהאזי. סיפור זה נשמע כמו סיפור בלשי, שיד המקרה שיחקה בו תפקיד מרכזי, ושאלמלא ידענו שהוא אמיתי, היינו מתקשים להאמין שהוא אכן התרחש במציאות.
סיפורה של דעת הקהל הצרפתית הוא סיפור מלחמתם של נאמני הצדק השמאלנים, בנאמני הממסד הצבאי הימניים. בצד נאמני הצדק ניצבו הכוחות העולים של תומכי הרפובליקה החילונית, ובצד נאמני הממסד הצבאי ניצבו אנשי הממסד הישן ובראשם אנשי הצבא, אנשי הכנסייה, תומכי המלוכה והאנטישמיים. היהודים שתקו ופחדו להתערב.
דרייפוס הורשע בסוף שנת 1894, הורשע שנית במשפט חוזר שנערך באמצע שנת 1899 שאחריו קיבל חנינה, וזוכה לחלוטין רק בשנת 1906. הזיכוי הגיע רק אחרי שתומכי הרפובליקה החילונית הפכו לרוב בלתי מעורער בצרפת, הפרידו את הדת מהמדינה, הפסיקו את העסקתם של עשרות אלפי כמרים כעובדי מדינה, וסגרו את בתי הספר של הכנסייה.
הצדק ניצח רק בעקבות ניצחונו הפוליטי של השמאל המתקדם על הימין השמרני.
החלק המרתק והבלשי של הפרשה הוא השתלשלות האירועים מאחורי הקלעים, ואילו חלקה החשוב הוא המידע שהגיע לציבור הצרפתי, והשפעתו על דעת הקהל. לפיכך יתוארו להלן, על-פי לוח הזמנים, שני חלקים אלה, זה בצד זה.
סוף ספטמבר/תחילת אוקטובר 1894: לקומנדאן (רב סרן) אנרי, שהיה אחד מאנשי המחלקה לריגול נגדי (שנקראה המחלקה לסטטיסטיקה), מגיע מכתב שהעיד על מחברו שהוא בוגד בשירות הגרמנים. לאחר מספר ימים שבהם ניסו לאתר את הבוגד ללא הצלחה, הגיע אחד מאנשי המטכ"ל למסקנה שהמחבר הינו כנראה קצין תותחנים המתמחה במטכ"ל, וקפיטן (סרן) דרייפוס היה אחד מהיחידים שענו לאפיון זה. בדיקת כתב ידו של דרייפוס העידה על דמיון לכתב היד של המכתב, והוא נעצר כחשוד בבגידה.
שאלה מעניינת מנקודת מבט יהודית היא כמובן האם כבר בשלב ראשוני זה שיחקה האנטישמיות הצרפתית תפקיד כלשהו. התשובה ההגיונית ביותר היא שהאנטישמיות של (לפחות חלק מהקצינים) המעורבים בהחלטה לעצור את דרייפוס שפכה שמן למדורת החשד, שהייתה נכבית מאליה אלמלא היה דרייפוס יהודי.
1. סגנון המכתב העיד על כותבו שאינו צרפתי מלידה, ודרייפוס היה לא רק צרפתי מלידה אלא גם מאוד משכיל.
2. בסוף המכתב הודיע הכותב שהוא יוצא לתמרונים, ודרייפוס לא יצא לתמרונים כלשהם בתקופה זו.
עם זאת חשוב להדגיש: אין שחר לדעה לפיה דרייפוס נעצר כתוצאה מעלילה אנטישמית שנרקמה מלכתחילה כדי להרשיע קצין יהודי בבגידה, ולחפות על האשם האמיתי. לא כך היה! כאמור לעיל, העובדה שהבוגד האמיתי הוא אסתרהאזי נתגלתה רק אחרי כמעט שנתיים.
נובמבר 1894: לציבור הצרפתי נודע על מעצרו של הקצין היהודי דרייפוס באשמת בגידה, והעיתונות האנטישמית חוגגת. בד-בבד מתקיימים דיונים בין קציני המטכ"ל ושר המלחמה, הגנרל מרסייה, ובסופם מתקבלת ההחלטה להגיש כתב אישום. אלא שעוד לפני שפורסמה החלטה זו באופן רשמי, התראיין מרסייה לעיתון ואמר במפורש: "כל שאוכל להגיד הוא שהאשמה ברורה, מוחלטת".
האמת היא שמרגע שאמר מרסייה דברים אלה, נקבע מסלולה של הפרשה, שכן הממסד הצבאי פשוט לא היה מוכן להודות שטעה גם אחרי שהיה ברור שדרייפוס חף מפשע. נחישותו של מרסייה לגרום להרשעתו של דרייפוס, ואחר כך להגן על ההרשעה הכוזבת בכל אחד מגלגולי הפרשה, גרמה לכך שהוא אחד המתחרים על תואר הנבל הראשי בעלילה. כפי שיסתבר בהמשך, אחד ממתחריו הוא אנרי.
דצמבר 1894: המשפט נערך בדלתיים סגורות בפני שבעה שופטים צבאיים. במהלך המשפט הופיעו חמישה מומחים (לכאורה) לזיהוי כתבי יד, והדעות ביניהם היו חלוקות: שלושה הגיעו למסקנה שדרייפוס כתב את המכתב, ושניים שללו אפשרות זו. העובדה שהיו שלושה שטענו שדרייפוס כתב את המכתב מוסברת, בדיעבד, בהשפעתם של אנשי הצבא על החלטתם.
על-פי הנוהג בצרפת באותם הזמנים, היו השופטים אמורים לקבוע אך ורק את החלטתם: אשם או לא אשם, מבלי לנמק אותה. לכן לא ניתן לדעת בוודאות מה בדיוק גרם לכל השבעה להחליט שדרייפוס אשם. אבל הדעה המקובלת היא שהעדות שחרצה את גורלו של דרייפוס הייתה עדותו של אנרי, שהעיד כי אישיות חשובה, שאינו יכול לנקוב בשמה, הצביעה בפניו על דרייפוס בתור בוגד.
סנגורו של דרייפוס, אדגר דמאנז', דרש מאנרי לגלות את שמה של האישיות הזאת, ולאחר שאנרי סרב, שאל אותו אב בית הדין האם הוא מוכן להצהיר במילת הכבוד שלו שאכן נאמר לו שדרייפוס בוגד. אנרי הצביע על תמונתו של ישו התלויה על הקיר, ואמר "אני נשבע".
עדות שקר זו של אנרי הייתה רק הצעד הראשון במצעד העלילות שהעליל על דרייפוס במהלך השנים הבאות, שבסופן, באוגוסט 1898, הוא התאבד בכלאו אחרי שהודה שבשנת 1896 זייף מסמך שהצביע על דרייפוס כבוגד. (יש לשים לב לכך שהזיוף בוצע כשנתיים אחרי המשפט, ורק בזמן שהחלה מחדש ההתעניינות בו. למסמך מזויף זה לא הייתה כל השפעה על הרשעתו של דרייפוס).
אבל מרסייה לא הסתפק בעדות השקר של אנרי, ולאחר סיום העדויות, ובעת דיוני השופטים, הוא דאג להעביר אליהם באורח חשאי תיק של מסמכים סודיים שהיו אמורים להוכיח את אשמתו של דרייפוס, וביניהם מסמך מזויף אחד. קשה לדעת עד כמה השפיעו מסמכים אלה, שבאף אחד מהם לא הוזכר שמו של דרייפוס, על הרשעתו, אבל העובדה שלשופטים הוצגו ראיות שנסתרו מעיני הסנגוריה היוותה לאחר מכן את ההוכחה לכך שדרייפוס הורשע בהליך משפטי בלתי תקין, ושמרסייה פעל בזדון כדי להרשיע אותו.
אלא שכאמור, הציבור לא ידע דבר על מהלך המשפט ועל הסיבות להרשעתו של דרייפוס, וכמעט איש לא העלה בדעתו שדרייפוס חף מפשע. ז'ורז' קלמנסו, שנמנה בסופו של דבר על הבולטים בתומכיו של דרייפוס, ושנתן את הכותרת "אני מאשים" למאמרו המפורסם של אמיל זולא, כתב על דרייפוס לאחר ההרשעה: "אין לו קשר אנושי או אף חייתי כלשהו. מאומה, פרט לנפש מסואבת ולב נתעב". ואילו תומך מאוחר אחר של דרייפוס, ז'אן ז'ורס, שיש אפילו רחוב בתל אביב על שמו, טען בבית הנבחרים נגד החוק שאינו מאפשר לגזור על דרייפוס עונש מוות.
ינואר 1895: דרייפוס יוצא לאי השדים, והסיפור נגמר. בינתיים. אי-השדים מצוי מצפון לגיאנה הצרפתית, המצויה בקצה הצפוני של דרום אמריקה, בין ברזיל לסורינאם, והוא אי-קטנטן ומוארך, שאורכו כקילומטר ורוחבו כ-400 מטר. דרייפוס וששת שומריו היו היחידים ששהו באי זה, וניתן לשער שמספרם המועט של השוהים באי תרם לשרידותו של דרייפוס במשך למעלה משלוש שנים בתנאים שבדומים להם מתו רוב האסירים ממגפות תוך מספר חודשים. ככל שמספר האנשים קטן יותר, גם הסיכוי להידבקות במגפה קטן יותר.
בפרק הבא: תחילת גילוי ההוכחות לכך שדרייפוס חף מפשע.
