ב-24 לאפריל, 1920, השבוע לפני 97 שנים, אישרה ועידת סן רמו, על-פי יוזמת בריטניה, מחדש ובהרחבה, את תנאי הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה. על-פי הסכם זה (שנחתם ארבע שנים קודם לכן, ב-16 במאי 1916), העניקה החלטה זו גושפנקה בינלאומית, לחלוקת האזור. נקבע כי השלטון על ארץ ישראל יימסר לבריטניה. המנדט כלל גם את עבר הירדן המזרחי, שהופרד בשנת 1922, והפך לאמירות עבר הירדן. אמירות זו קיבלה עצמאות בשנת 1947 ונקראה מאז "הממלכה הירדנית ההאשמית".
כמו-כן החליטה הוועידה במפורש, לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה זו נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על-ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל". הצהרת בלפור נכללה בתנאי המנדט בלחץ בריטניה, מול הסתייגויותיה של צרפת.
אלא שהאירועים דאז שינו את פני המזרח התיכון, ועודם תקפים גם בימינו אלה:
הסכם סוור והסכם לוזאן החלטותיה של הוועידה נכללו בהסכם סוור, שהיה למעשה הסכם הכניעה של טורקיה. בעקבות כניעת השולטן. אלא שחוזה הכניעה לא הושלם מעולם. גנרל מוסטפא כמאל אטאטורק, גיבור קרב גליפולי, ארגן צבא טורקי עצמאי, הצליח למנוע את ביתור טורקיה כפי שזממו המעצמות המנצחות. בהשראתו המשיכו הטורקים במלחמה. היוונים במערב הובסו, משנפלה איזמיר. כך גם הצרפתים מדרום והארמנים במזרח. בסופו של דבר נסוגו כל כוחות מדינות ההסכמה מאסיה הקטנה ומתראקיה המזרחית. חוזה חדש שנחתם בלוזאן, ב-23 ביוני 1923, הכיר בהישגיו של אטאטורק והביא ליצירת מדינה חדשה, הלא היא טורקיה של ימינו.
מעשי האיבה שביצעו שני הצדדים, במשך המלחמה אלה באלה, ביססו את התחושה שיוונים וטורקים אינם יכולים לחיות בהרמוניה, והביאו לחילופי אוכלוסין בין יוון וטורקיה.
הסכם לוזאן, חילופי אוכלוסין בין יוון לטורקיה "הסכם לוזאן", שנחתם ביום 24 ביולי, 1923 נדרש בשל הצורך להשלים את הדברים "החמים" שלא הושלמו, ובמיוחד לאחר תבוסתה של יוון במערכה על איזמיר, ובהסכמים הקודמים בין יוון לטורקיה. בסעיף 142 להסכם נפרד נקבעו חילופי האוכלוסין כחלק מהסכם לוזאן והוא הוכתר בכותרת "האמנה בדבר חילופי אוכלוסייה יוונית וטורקית".
הסכם זה התייחס לכשני מיליון פליטים, רובם המכריע יוונים. כ-1.5 מיליון יוונים גורשו, ויש לומר שלא בעדינות יתרה... מחופי הים התיכון של טורקיה. כ-500,000 מוסלמים שחיו ביוון, גורשו אף הם לטורקיה... חילופי האוכלוסין הללו נעשו בכפייה. רוב המגורשים היו לפליטים מארצות מוצאם.
גורלם של היוונים שגורשו ליוון לא שפר עליהם. מתוך 1,500,000 היוונים שהיגרו, רק כ-150,000 יושבו מחדש בצורה מסודרת ביוון, היתר לא זכו מעולם לתגמולי זיקנה על תקופת עבודתם בטורקיה. אלה שברחו או גורשו מבתיהם, לא זכו לקורת גג וגם לא לתמורה על רכושם שאבד. בתיהם ניתפסו על-ידי המוסלמים. הכנסיות האורתודוקסיות הפכו, ברבות הימים, למסגדים. נמחקה באחת הנוכחות היוונית בת 2,000 השנה בטורקיה.
היוונים יצאו מהסיפור הזה וידיהם על ראשם... כפי שקורה במהלך ההיסטוריה, כל צבא המפסיד במלחמה, משלם על כך לעיתים מחיר כבד. ההוצאות כבדות נגרמו ליוונים פי כמה יותר מאשר לטורקים. רוב בני עמם נמלטו בחופזה עם הצבא היווני הנסוג, הגירה חד-צדדית זו של האוכלוסייה היוונית, הפכה להיות חילופי אוכלוסין דה-פקטו, וזכתה בגיבוי ערבויות המשפט הבינלאומי.
המרוויח הגדול מהסיפור הזה היא טורקיה, בהנהגתו של כמאל אתא טורק. אחיזתה בפלך המערבי, שממערב לבוספורוס, זכתה בהכרה בין לאומית. ובכך העניקה לה נכס אסטרטגי שלא יסולא בפז. טורקיה השתחררה ממיעוט יווני תוסס ומתסיס, אשר התאחד עם מדינת האם שלו.
האירועים הללו מקבלים היום משנה תוקף, לנוכח משאל העם הנוכחי, לשינוי החוקה הטורקית, והם היו, אז, בדיעבד, גם חזרה כללית לקראת העימות עם קפריסין (ויוון), כחמישים שנה מאוחר יותר.
ב-1974. העימות הנוכחי היה למעין בבואה של האירוע הקודם. הוא פרץ כאשר הארכיהגמון מקאריוס, נשיא קפריסין. התפטר. הגנרלים ביוון תפשו את השלטון ויצאו בקריאה ל"אנוסיס" - איחוד עם קפריסין, למורת רוחה של טורקיה. המהלך לווה בפרעות דמים שביצע הרוב היווני באי, במיעוט הטורקי. שוב התברר כי יוונים וטורקים לא יכולים לחיות בשלום יחדיו. הטורקים פלשו לצפון קפריסין, והשתלטו על אזור מורפו, ועל אתרי התיירות, כגון פמגוסטה, קירניה, סלאמיס, כשהם ממהרים להציל את בני עמם. פליטים טורקיים מחלקים אחרים של האי נמלטו ל"שטחים הכבושים". גם "התנחלויות" של טורקים, ממדינת האם, הוקמו, בחבל הארץ ה"כבוש", בעידוד הממשלה הטורקית. כך הופקע למעשה שליש משטח קפריסין מהממשל העצמאי, שהתקיים בו עד אז.
ללמוד מן ההיסטוריה...
