רבבות תלמידי ישיבות המקפידים להצהיר השכם והערב, כי תורתם אומנותם וכי אין להטיל עליהם את העול המכביד של עבודה כדי לפרנס את משפחותיהם, כנראה לא טרחו להעמיק הגות ב"משנה תורה", יצירתו המונומנטלית של הרמב"ם. כי אילו למדו בעיון את כל ההלכות שריכז הרמב"ם ביצירת המופת הזו הנחשבת לגולת הכותרת של הגותו ההלכתית, היו לומדים לדעת את אמרתו: "כל אדם האומר שיעסוק אך ורק בתורה, לא יעבוד ויתפרנס מצדקה - הריהו בבחינת אחד שחילל את השם, ביזה את התורה, כיבה מאור הדת, גרם רעה לעצמו ונטל חייו מהעולם הבא". ויכול מאוד להיות כי אילו נהגו על-פי אמרה חכמה זו היו בני התורה האלה אצים למצוא לעצמם עבודה כדי לא לחלל שם שמים ולא לבזות את תורתם.
אך למה להרחיק לכת מאות שנים לאחור כדי ללמוד את חשיבות העבודה בשעה שבימינו נוהגת קהילת סאטמאר החרדית, הפועלת בעיקר בארה"ב והנחשבת לגדולה בעולם, לעודד את חסידיה לצאת מן הכוללים ולמצוא פרנסה לעצמם ולמשפחותיהם, במקום לימוד התורה הקבוע והבלעדי. זה אף זה: ראשי הקהילה הזו מדגישים את חשיבות מצוות החסד ותובעים במפורש מכלל החסידים בקהילתם לתת צדקה ככול יכולתם. ואכן חסידי סאטמאר ידועים בנדבנותם גם לגופים שמחוץ לקהילה.
דוגמה נוספת לחשיבות ערך העבודה הציג בעיני העולם הישראלי כבר בתקופת העלייה השנייה והשלישית, דווקא אדם מאמין. שמו היה אהרן דוד גורדון והוא כונה "הצדיק החילוני". חינוכו של גורדון התבסס ברוח הדת היהודית ובהשפעת חסידות חב"ד. גורדון ייסד תורת-מוסר שכונתה "דת העבודה". לשיטתו של גורדון "הפרזיטיות הגלותית והנתק מהעבודה היצרנית הינם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבעם היהודי". הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באמרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם".
אני משוכנע שתלמידי הישיבות המסרבים בכול תוקף לצאת לעבודה כדי להתפרנס, במקביל ללימוד התורה, לא קראו מימיהם את דברי הגותו של א"ד גורדון. אבל האם לא די להם בדברי הרמב"ם הנחשב לאחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות ושעליו נוהגים לומר "ממשה עד משה לא קם כמשה."
