התאוות של העולם וזרם החיים הרסו את הטוהר של הנפש. האדם שקוע כל היום בהבלי
העולם הזה וחושב על הכל, ומשתדל לדעת על מה שקורה בכל העולם, ואצל חברו. אך דבר אחד אינו משתדל להבין ולדעת - את עצמו, את הנפש שלו. וכך האדם מאבד את הטוהר והאמת והחבויה בעצמו. הידיעות הרבות מה קרה באפריקה, ומה קרה באמריקה, ומה קרה אצל פלוני ואצל אלמוני, גורמות לאדם לאבד מה קורה אצל עצמו.
ואז כאשר הוא עומד להתפלל לבקש על עצמו, לחשוב על עצמו, האדם חושב דרך כל מה ששמע וקרא על כל העולם כולו. חושב דרך הלשון הרע ששמע על פלוני, ודברי הסרה ששמע על אלמוני, ומה שקרה שמתרחש במקומות רחוקים. אך את האמת שבו הוא מאבד, ולכן אינו מגיע לאמת שבו, ואינו מגיע לעולם לשקט נפשי, ונמצא בבלבולי דעת עצומים.
אך ידע האדם, ככל שמתנתק ומתרחק מכל ספורי והבלי העולם, וככל שפחות חי את השקר של העולם, ונהיה יותר ויותר עצמו ולומד לשמוע ולהקשיב לעצמו, מגיע ל"אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". ואז השקט הנפשי הולך לאט-לאט ומתעורר בתוכו, עד אשר משתלט עליו במקום הפסולת ששומע ורואה כל היום.
ורואים זאת בחוש מתינוק שנולד, איך שיוצא מרחם אמו יודע לנשום לבד בלי שמלמדים אותו לנשום, בלי שמספרים לו איך נושמים, התינוק נושם בכוחות עצמו. נדמיין בנפשנו שהיו כל מיני רופאים ופרופסורים יושבים עד שמלמדים התינוק איך נושמים ומה עושים, היה התינוק צריך כמה שנים ללכת לבית הספר ללמוד לנשום, ובינתיים איך היה חי רגע אחד בלי נשימה?
כך בכל ענייני החיים, תשמע לעצמך, לפנים שלך, החכמה וההשכלה שבידיעות שמחדירים בך ומשמיעים לך עם ההרס הגדול של הטוהר של הנשמה שלך. כמה שתלמד לנשום תתרחק מלדעת לנשום, ותאבד את החיים שלך. יש דברים שהם צומחים ובאים מהקב"ה, וככל שתדרוש ותחקור ותמלא את ראשך תתרחק מן האמת.
האמונה צריכה להיות תמימה, האדם צריך לסנן מה ששומע ומה שיודע, כי השמיעה המרובה של דברים ריקים ולשון הרע מטמטמת את הדעת. והידיעות הרבות מסיפורי העולם, משחיתות את הנפש של האדם ומביאות את האדם לראיה עקומה ולא בריאה על חייו, וכך נכנס האדם לחיי עצבות וריקנות.
כל דבר בחיים יש את הזמן המיוחד שלו, וכאשר בא טהור מהקב"ה בלי לימודים והסברים, הוא כמו הנשימה לבד, בריא חזק ונצחי. אך כאשר האדם מכנס את שכלו וידיעותיו, הדבר נהיה קשה ומסובך, ולעולם אינו מושלם כפי שברא בורא עולם.
