אלצהיימר היא מחלה מוחית, הפוגעת תחילה בזיכרון, בכושר הקוגניטיבי, בפעילות המוטורית, בחשיבה ובהסקת מסקנות, באישיות ולבסוף גם בפונקציות האוטונומיות
1. השמאל האמריקני משתייך או תומך ברובו המכריע במפלגה הדמוקרטית. מעקב פוליטי, חברתי, תודעתי ובתחום המודעות הנלמדת, אחר התנהלות המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות 2016 - החל מהבחירות המוקדמות ועד לבחירת הנשיא - מגלה בהתנהלותה כקבוצה סממנים ברורים של התפתחות דמויית אלצהיימר. אנו עדים, בראש וראשונה, להינתקות מהעבר, מהמציאות, ומסדר החשיבות הריאלי של האירועים. המפלגה הדמוקרטית התמכרה בבחירות המוקדמות למאבק אישי במועמד הרפובליקני המוביל, טראמפ, תוך התעלמות מדיון ענייני בנושאים הלאומיים המרכזיים. בשמירה אובססיבית, עיוורת וגחמנית על "מורשת אובמה" ובהעדר כל תהליך של הפקת לקחים מעשיים מ"עידן אובמה". בחלקו האחרון של הקמפיין, היה זה מסע השמצות והכפשות באיש ובעברו הרחוק, שגם התקשורת, שרובה בעל אוריינטציה שמאלנית ופוסט-ליברלית, נרתמה אליו בהתלהבות רבה. לאחר הבחירות, משהתברר שטראמפ ניצח באופן ברור, על-פי השיטה האמריקנית, התחוללה התדרדרות נוספת במצבה הקליני של המפלגה הדמוקרטית. אנו מתקרבים עתה לשלושה חודשים לאחר טכס ההשבעה של טראמפ, והדמוקרטים עדיין עוסקים כמעט, אך ורק, בחקר העבר ובניסיון
להכשיל את הנשיא הלגיטימי שלהם.
שפיות מאופיינת בקשר הדוק ורלוונטי עם המציאות, ובתגובות רציונליות למאורעות מן העבר ובהווה, תוך זיקה להשלכות עתידיות חזויות. אובמה השאיר למפלגתו ולתומכיו שפע של חומר למחשבה, ברוב תחומי החיים, ובנושאי חוץ ופנים כאחד. בתוך מורשתו זו הותיר אובמה למפלגתו ולציבור האמריקני כולו, שפע של חומר למחשבה. ריבוי רעיונות ההבל הפוסט-מודרניים, כגון: הצבת הגלובליזציה לפני האינטרסים הלאומיים של ארה"ב; השגיאות הפוליטיות, שמלחמת הדמים בסוריה, התמוטטות הסדר המזרח-תיכוני וההתעלמות מהטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי הם רק חלק אחד מהם. בתחום הפנים היו ההגירה הפרועה לתוך ארה"ב, בעיקר ממקסיקו, הקיטוב החברתי הפנימי בתוך ארה"ב, השממת אזורי מגורים שלמים בערים רבות בגלל חוסר תעסוקה והאלימות הפנימית הגוברת - רק חלק מהדוגמאות. הדמוקרטים סירבו בעקשנות להיפרד ממורשתו זו של אובמה, ושיחקו בכך לידיהם של טראמפ והרפובליקנים. מעמדת יתרון פוליטי ברור בדעת הקהל האמריקני, כפי שהתבטאה ברוב שקיבל אובמה בשתי מערכות הבחירות העוקבות בהן ניצח באופן מובהק, גלשו הדמוקרטים, אפילו מבלי לחוש בכך לכישלון הצורב בבחירות 2016. ניתוק החשיבה הדמוקרטית מהמציאות, הפך את הכישלון המסתמן לוודאות כואבת והכה את המפלגה בהלם. מאז 8 בנובמבר 2016, מועד פרסום תוצאות הבחירות, עוסקת המפלגה הדמוקרטית ב"מלחמת מאסף" בטראמפ האיש, בעסקיו, במשפחתו, בסיפורי בדים על קשרים מסתוריים שלו עם פוטין ובמפלגתו. כל זאת חרף העובדה שהניצחון הרפובליקני מובהק, מקיף גם את הקונגרס וגם את בית המשפט העליון. מול אובססיות אלה, השחקנים שנחלו את הכישלונות בבחירות כקלינטון,
ברני סנדרס והסנטורית ה"אדומה" ממסצ'וסטס, אליזבט וורן, הם עדיין גיבורי היום במפלגה, כאילו לא מנהיגותם, כישלונם בניתוח
המציאות ובהבנת רוח-העם או דעת הציבור, הם הגורמים הישירים והמכריעים לתוצאות הבחירות. כמעט בכל הנושאים המהותיים - חוץ ופנים - השכיל טראמפ להציג לפני הציבור האמריקני אלטרנטיבות ברורות וחדות ולבקש אמון לביצוע תפניות, בחלקן מהותיות מאוד, בכל אחת ואחת מהן.
בתחום החוץ: ההגירה, הלחימה בטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי תוך חיסול דאעש, האיום הגרעיני האירני, האיום הצפון קוריאני, הצורך לבלום גחמות רוסיות עולמיות על-ידי הדברות עם פוטין, עיצוב מחדש של היחסים עם נאטו ואירופה ועיצוב מחדש של יחסי הסחר בין ארה"ב לשותפותיה העיקריות בעולם: סין, אירופה, קנדה ומקסיקו ומדינות המזרח הרחוק. בתחום הבעייתי של המזרח התיכון התייחס לצורך להגיע להסכמי שלום בין ישראל לערבים, אך ללא אובססיות ותוך בחינה חדשה של הגישות הישנות - "הסדר אזורי". ככלל, שם טראמפ מטרה כוללת לארה"ב להפסיק להיות "שוטרת העולם", לחדש את מעמדה וגדולתה כמעצמה העולמית הבכירה ולהציב את האינטרסים הלאומיים של ארה"ב כמדינה, בראש סולם העדיפויות האופרטיבי - ברמה העקרונית, חד חלק וברור.
בתחום הפנים: מהות הדמוקרטיה, הגירה בלתי-חוקית והשלכותיה, רמת ואיכות התעסוקה, אקולוגיה מול תעסוקה, נושא ההפלות: Pro-life vs. Pro-choice, האלימות הפנימית, הקיטוב החברתי, רמת ההערכה הנמוכה של הציבור לקונגרס, הטרור והשלכותיו על איכות החיים, שיטת הבחירות האלקטורית - האם היא מתאימה לעידן החדש, רמת ואיכות התשתיות, עיצוב מחדש של תוכניות הלימודים; בידי המדינות עצמן, האלימות מול שוטרים, רמת הפשיעה הממוצעת בקהילת האפרו-אמריקנים, אנטישמיות, גזענות, פערי רמת-החיים בין רבדי האוכלוסייה.
לאחר ניצחון טראמפ בבחירות, ניתן היה לקוות שהדיון הציבורי שבחלקו היה תאורטי או אידיאולוג ובחלקו פוליטי כשהמטרה העיקרית היא בחירת נשיא חדש, יופנה מצד הרפובליקנים ליישום הבטחותיהם לציבור ומצד הדמוקרטים לשיקום המערך הפוליטי שלהם שהוכה קשות בבחירות. רוב ההערכות התקשורתיות והפוליטיות ניבאו ניצחון לקלינטון - בצדק או שלא בצדק
2. התוצאות שיקפו לא רק ניצחון בבית הלבן, אלא גם השגת רוב ברור בבית-הנבחרים ורוב מינימלי בסנט; כלומר: שליטה פוליטית מלאה של הרפובליקנים בשלוש רשויות השלטון. טראמפ ניצח גם ב-29 מדינות מתוך 50 (לעומת 21 ניצחונות של קלינטון). ניצחונות אלה הצביעו על יכולת מובהקת להכניס לבית המשפט העליון שופט שמרן במקום השופט השמרן סקאליה, שנפטר במהלך מסע הבחירות.
להפתעת רבים, לא הכישלון הפוליטי הנחה ועדיין מנחה את הדמוקרטים בהתנהלותם ובתגובותיהם, אלא האמוציות הנובעות מאכזבתם הקשה על התוצאות. מפלגה פוליטית במדינה "סופר-דמוקרטית" שאינה מבינה את המסר הציבורי הגלום בתוצאה כל-כך מובהקת של הבחירות,
אינה חיה את המציאות.
עוד בטרם הושבע טראמפ לנשיא, עסק ממשל אובמה בהסתרת כשלים, בהמשך "מלחמת הדימויים" נגד הנשיא הנבחר, בטשטוש כשלים במדיניות החוץ -
קוריאה הצפונית, אירן, סוריה, דאעש, מצרים, לוב ואחרים. בנקמנות קטנונית בישראל, ובהגנה על "שכיות החמדה" הכלכליות חברתיות, כגון: הצמיחה הנמוכה, החוב החיצוני האדיר, "אובמה-קֶַר", כ-11 מיליון מהגרים בלתי-חוקיים ועוד, בבית פנימה. כמו-כן, הכינו הממשל היוצא והדמוקרטים את המאבק להכשלת טראמפ, כשהם לוקחים בחשבון את חוסר ניסיונו הפוליטי ואת התמיכה הרחבה באובמה בבחירות לנשיאות אך לא את
קוצר רוחו של הציבור האמריקני, שעייף מ-8 שנות ממשל רב-מלל ודל-המעש של אובמה. למאבק זה נרתמו גם רובה של התקשורת הפוסט-ליברלית, האליטות החברתיות מסוגן של הוליווד, "עולם האמנות" ו"מבצר" הפוסט-מודרניזם האנרכיסטי במיוחד באקדמיה.
דומה שהתמונה שמייצגים כיום המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ותומכיה, היא רפליקה טיפוסית של השמאל האנרכיסטי בדמוקרטיות של המערב.
מלחמת הדמוקרטים בטראמפ וניסיונם להכשילו, לבלום את מהלכיו ולבסוף להפילו, משתרעת על כל "100 ימי החסד" שנהוג במסורת הפוליטית האמריקנית להעניק לנשיא חדש בראשית כהונתו. רוחב הלב ובעיקר הסולידריות שאפיינה את ארה"ב בעבר, מתכרסמים במהירות בהשראת הנתק האידיאולוגי של הדמוקרטים חסידי עליונות-הפרט מהמדינה, והעברה סיסטמטית של מוקדי הנאמנות שלהם לגלובליזציה כ"אזרחי העולם". הוויכוח בשאלות אלה איננו חדש, אולם הביטויים המעשיים שהוא מקבל בשנים האחרונות מאיימים, דה-פקטו, בעיקר על הדמוקרטיה. זאת מפני שרק בדמוקרטיה שעל גבול האנרכיה, הולכים הם בדרך חשיבה שאינה נראית כחתרנות ממש. הרפובליקנים אינם טלית שכולה תכלת, אבל בינתיים הם הרע במיעוטו.
מלחמת הדמוקרטים ותומכיהם בממשל הדמוקרטי הנבחר של ארה"ב, כבר הסבה נזק לא מבוטל לארה"ב. הוואקום שהותיר אחריו אובמה, החליש מאוד את מעמדה של ארה"ב בעולם ופגע קשות בתדמיתה. מעצמה עולמית אינה יכולה ל"הנהיג מאחור", ולו רק מפני שמעצמות אחרות שאינן סובלות מסינדרומים דומים של עייפות המוח, אמון באוטופיה, או כֶשל קוגניטיבי, פועלות בעולם הכאוטי שלנו על בסיס של אינטרסים וכוח. הנסיגה האמריקנית אינה הופכת את העולם לפחות כאוטי אלא דווקא להפך. הואיל והתרבות המערבית תלויה, בראש ובראשונה, במעמדה של ארה"ב, מסכנות מחלתם של הדמוקרטים ומלחמת מנהיגיהם ורוב אוהדיהם בנשיא טראמפ, דווקא את הדמוקרטיה היקרה לליבם; צחוק הגורל כבר אמרנו?!
