תוצרת ישראל

לפני שנים לא רבות ביקר בלוס אנג׳לס מנכ״ל משרד ראש הממשלה. לקחתי אותו לסיור בחנויות המוכרות מוצרי מזון מישראל, דוגמאת ״סמי מכולת״ בשדרות פרפקס ו״גלאט מארט״ בשדרות פיקו. בנשימה אחת עברנו מהאזור שהיה המרכז היהודי-ישראלי-רוסי בשנות השמונים והתשעים למרכז הדתי-כיפות-סרוגות של עשרים השנים האחרונות. באותו זמן התפוצצה בארץ פרשת מוצרי המזון הישראלים המיוצרים בארץ, מיובאים בחו״ל ונמכרים שם במחיר נמוך בהרבה ממחירם בארץ.

תמיכה ממשלתית

קפה טורקי עלית, אבקת מרק עוף אסם, מלפפונים חמוצים ״פרי וירק,״ זיתים ״קבוצת יבנה,״ קרמבו, במבה - הנה רק מקצת המוצרים מתוצרת ישראל שאנו קונים כאן, וכשאני בארץ, אני לא מפסיק להתפעל מפער המחירים בין לוס אנג׳לס לבין ישראל. ישראל מדינה חזקה ועשירה, ולי קשה להוציא מה שישראלי ממוצע מוציא בקניה אחת בסופר, בהיפר או אפילו בחנות המכולת. שם זה פרוטות, כאן הרבה כסף. אני נזכר בזמן בו יפן הייתה שולחת בירה יפנית ״קירין״ ללוס אנג׳לס. ברגע שהקונטיינרים היו מגיעים לכאן, הם היו מועמסים בשנית, מוחזרים לנמל ומשם ליפן. לפחות שתי חברות מקומיות מכרו את הבירה מיד ליד (ברווח), ושתי חברות תובלה ימית, שתי חברות משאיות ומחסן אחד או יותר הרוויחו גם הם, כמו גם היבואן והמפיץ ביפן. והנה הבירה, לאחר פחות מחודש, חזרה ליפן והגיעה אחר כבוד למדפי חנויות הקרובות למפעל המייצר את הבירה. אחרי כל המסע הלוך ושוב וכל כך הרבה חברות שהרוויחו מהלך אותו מסע, הבירה, הפלא ופלא, נמכרה בשליש פחות מאותה בירה בדיוק שהגיעה מצידו השני של הכביש - ישירות מהמקור. ארה״ב הוציאה שאילתה רשמית לממשלת יפן, שכן היה זה נסיון ברור (למראית העין) של סיבסוד מוצרים ותמיכה בלתי הוגנת של ממשלת יפן. האם כך הוא, או פשוט מתח הרווחים הנהוג ביפן (שהביא ליצירת תעשיית ה״יבוא המקביל״)? נזכור דוגמה זו, שכן המוצרים הישראלים אינם מסובסדים על-ידי ממשלת ישראל לייצוא, ועל כן הפרש המחירים יסודו פשוט במתח רווחים ענק בארץ (למי שטוען שלא כך הוא, אולי כדאי להזכר ב״מחאת הקוטג׳״ או להשוות את המחירים בארץ למחירים בברלין). ממשלות ידועות בעזרה ישירה ועקיפה שהן מושיטות למגזרים שהן מעונינות לפתח. לאחרונה בחדשות הופיעו תלונות שממשלת טורקיה תומכת באופן פעיל בחברת התעופה ״טרקיש ארליינס״. אולי, ואולי לא. אל-על לדוגמה יכולה להוריד את מחיריה, להטיב את השרות ולהוציא מספר שורות נוספות שהכניסה הן למחלקת עסקים והן למחלקת תיירים, כך שניתן יהיה לשבת כמו בני אדם ולא לחוצים כמו בקר בקרונות. אך קל יותר להפנות אצבע מאשימה ולהגיד: ״ממשלת טורקיה אשמה! היא תומכת בטרקיש ארליינס...״ למה להסתכל בעצמנו (ניחא, אל על עסוקה כל כך, שהיא וסוכניה עובדים ללא בושה וללא מעצורים ביום שביעי של פסח!)? בענף היין לממשלת צרפת גוף הפועל מזה שנים רבות בצפון אמריקה בקידום מכירות. ישנם גם גופים דומים למשקאות חריפים אחרים, דוגמאת קוניאק, גם הם מצרפת. והעזרה לא מסתכמת בפעילות מאוד משמעותית מחוץ לצרפת כי אם גם בעזרה ישירה בצרפת. בספרד, בפורטוגל, באיטליה ובדרום אפריקה גופים ממשלתיים המזמינים יבואני יין לסיור בארצות אלו להתרשם מהיקבים והיינות. לא רק במוצרי מזון - ראו לדוגמה את ענף התיירות. מצרים, כמו גם ישראל, מאוד מעודדות את הענף. למצרים בעיות חמורות מאז האביב הערבי, בעוד לישראל מגיע מספר הולך וגובר של תיירים. כל אלו כמובן תוצאה ישירה של השקעה מסיבית של תקציבים ממשלתיים.

מזון תוצרת הארץ

אנו בעסקי מזון מתוצרת ישראל. מזון הנמכר כאן זול יותר מאשר בארץ. מוצרי מזון שאינם מסומנים, ואין מושג מתי יוצרו ומתי פג תוקפם. מלפפונים חמוצים שבמקום להיות גאים, הם לחוצים בפחיות, זה מפוצץ, השני קטום, כל אחד בגודל ובצורה שונה. בקיצור, סוג ב׳ שאינו-לתפארת. פחיות חלודות או עם מכות. מוצרים המודפס עליהם זה לצד זה: ״כשר לפסח״ ו״השגחת בד״צ לא כולל פסח״. אחד כשר לכל ימות השנה, אך מדגיש שלא לפסח, והאחר, לא מפורסם כל כך, דוקא כשר לפסח. תמה אני: לאלה שילמו ולאלה לא? איך יכול מוצר להיות כשר ולא כשר בו זמנית? ובכלל, האם המילה ״מלפפון חמוץ״ לא מלמדת שהדבר ״חמץ״? ברוב המוצרים, מי רוצה לנחש מתי יוצרו ומתי פג תוקפם? וכשכבר ניתן למצוא תאריך תפוגה, אנחנו כל כך קרובים אליו שמיד נשאלת השאלה: מדוע. לחג הפסח, ממבחר המצות מתוצרת ישראל ומתוצרת מקומית, אנחנו אוהבים במיוחד את מצות יהודה. אהבה זו תוצאה היא של נסיון בן שנים, נסיון של כל המצות. קופסה של חמישה פאונדים מחולקת לחמש יחידות ובכל אחת שקית ניילון השומרת על הטריות. אך יותר מכל (למעט הטעם), אוהבים אנו את ציון השנה בעברית ובאנגלית, כך שלא ניתן לטעות: אלו מצות טריות למהדרין, מצות שנאפו השנה לכבוד פסח! כאילו מתגאות המצות ואומרות: ״פסח, התשע״ז, פסח, 2017!״ נזכר אני באירוע לקידום מוצרי מזון ישראלים. הייתה זו המשלחת הכלכלית או אולי הקונסוליה שהזמינה, וכל אורח קיבל שקית גדושה במוצרים ישראלים לקחת הביתה. כמובן שסיפור זה ישן נושן, שכן פעם קידמו מוצרים ישראלים, היום עוסקים בחרם עליהם (המעניין הוא שדווקא בענייני יין עדין לא התמקדו ביינות ישראלים, בעוד אלו תופסים תאוצה ובארץ כל חלקה חקלאית מוסבת לגידול גפנים). פעם השתדלו לקדם את ישראל, אנשיה, מוסדותיה ומטרותיה, היום אנחנו חלוקים בדעותנו ומתעסקים בזוטות ודברים של מה בכך. אך באותה עת, הגענו, טעמנו, נפגשנו, שקלנו, אך כשחזרנו איש לביתו התגלתה האמת בכל מערומיה, ולא הייתה זו עלמת חמודות. הסחורה כולה כבר לא הייתה בתוקף! אם נותנים, עושים זאת מכל הלב. אך יבואן שבא להתרשם ממוצרים ישראלים וקיבל מתנה מבחר מוצרים שאף לא אחד היה בר תוקף יזכור זאת עד סוף ימיו, ומדוע להתעסק עם מוצרים ישראלים? כך ליבואנים כלליים, שניסה מי שניסה לשכנעם בטיב התוצרת הישראלית, ולא שם לב לאותו פרט קטן, שולי וזניח: מתנה שעבר זמנה, קצת לחה או עם צבע חיוור, אינה סקסית במיוחד. אך שיעורי מנהל עסקים לחוד ומציאות ישראלית לחוד: ״למי זה אמור להיות אכפת, אנחנו מוצרים תוצרת ישראל״!

שוק מובטח

הישראלים והיהודים בניכר מעדיפים תוצרת ישראל, ואפילו מוכנים לשלם ליותר (יחסית לתוצרת מקומית) ולהיות סלחנים בקשר לתאריך תפוגה, למראה החיצוני או לאי האכפתיות הכללית. כיון שמצות יהודה מראות את התאריך בריש גלי, ודאי שיודע המפעל המייצר שקל וכדאי לעשות זאת. אך נסיון ואפשרות טכניות בנמצא אינן תנאים הכרחיים למציאות האופינית לנו, שכן אז החיים יהיו קלים מדי, ואנו אוהבים להקשות. הגדיל מפעל מצות יהודה לעשות, ועל קמח המצות שלהם החליט שלא לציין את השנה. כך קל יותר: ניתן למכור קמח מצות שנשאר מלפני שנה או לפני שנתיים, או אולי אפילו לפני כן, כמוצר טרי לשנה הנוכחית! בכדי למנוע בלבול, נוהגים אנו לכתוב בכתב יד את השנה על הקופסא, שאלמלא כך, היינו מתבלבלים בקלות בין המוצר מלפני שנתיים לזה של השנה (ומדוע להתבלבל, שואלים אתם. שכן אני תמיד קונה הרבה יותר מהנחוץ, עינים גדולות לי, כה מצפה אני לבישוליה של אמי). כך למראה חוץ, לגבי הפנים עוד ממתין לנו סיפור נפרד, הכל תוצרת מצות יהודה שם בירושלים! היבואן בניו-יורק סגור משך שבועיים לכבוד החג, והמפעל בארץ לא מעוניין לענות לשאלה פשוטה: ״מדוע אתם מסמנים את השנה על המצות אך לא על קמח המצות.״ המפעל הפנה אותי ליבואן בארה״ב, שמא אלו יסבירו דבר. הרשות הפדרלית בארה״ב לא מחייבת ציון תאריך ייצור או תפוגה למעט למזון תנוקות. בארץ, אפילו אם קיים חוק, תקנה או הנחיה, יגיד המפעל: ״זה לייצוא, התקנות לא מחייבות״! מה נשאר? הקונה? יעשה הקונה סקנדל? לֹמישהו בכלל אכפת? הלא המפעל, כמו גם היבואן, מתעלמים לחלוטין משאלות הנוגעות למוצר עצמו, מדוע שיטריחו את עצמם להתייחס לעבודה נוספת שתחייב אותם לא לייצא מוצרים ישנים לחו״ל? מה יעשו עם כל המלאי הנותר, זה שלא נמכר? למי שחושב שהכל נמכר ונעלם, לא כך הוא. אנשים אוהבים להחזיר, כך שהרשתות המקומיות כמו רלפ׳ס או אילת רשמו במפורש שאין החזרות לאחר החג! גם הרשתות יודעות שעם תום החג, איש לא יגע במוצרים אלו עד השנה הבאה, ואז כל שצריך לעשות הוא להוציא את המוצרים משנה שעברה מהמחסנים ולשלוח אותם למכירה במחיר מלא. הדרך היחידה להביא לידי שינוי היא שהרשתות תחייבנה את המפיץ שיופיע תאריך על האריזה. הגישה צריכה להיות: ״ללא תאריך, לא נכלול את המוצר.״ כי אז יתברר שהשוק רווי, והתחרות רבה, ובלי תאריך, יקבל מנישביץ או ייצרן או מותג אחר את אותו מקום מדף. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים: בשר כשר (או ״מוכשר״ - גם בנושא זה היו סקנדלים לא מעטים, שערוריות בלוס אנג׳לס העיר וברמת ארה״ב כולה). פחיות שימורים מישראל עם חלודה. מוצרים מאכות ירודה. וקמח מצות של יהודה בלי ציון השנה.

צבע לבן, צבע כהה

עדיין איני מבין את גישת המפעל, שהחליט שהתשובה צריכה להגיע מהיבואן בארה״ב (כן, אותו יבואן שנמצא בחופשה). גם כשהמפעל נשאל על התוכן, האם הוא מותר לשימוש שכן הוא נראה שונה - הפך מלבן לכהה, מגס לטחון דק - גם על זה המפעל העדיף לא לענות. ברשת, לעומת זאת, פתחו קופסה ועוד קופסא, סימנו אותן באיקס גדול כפסולות, לא רצויות, והחזירו מיד את הכסף. במקומן, קנינו את תוצרת מנישביץ. כמובן שבפסח זה, לפחות בתחילתו, הוזכר לנו שישנם צבעים שונים, כמו באוכלוסייה כך גם באוכל לפסח. בארץ יש צבע עור לבן וצבע עור חום יפהפה, ואצלנו, תודות לקמח המצות של יהודה, הלבנבן-בלונדיני הפך לחום-שחרחר. ראו איזה פלא, ממש לימות הפסח! בהגדה יש את סיפורי עשר המכות בהן לקו המצרים, ולנו יש את פלאי מצות יהודה. נזכר אני בסיפורה של נעמי רגן על ילד שנולד בבית דתי, והנה הילד שחור משחור. התגלה שהיה אונס, רק איש בחברה הדתית-אורטודוקסית לא דיבר על כך. הס מלהזכיר. אך מול ילד שחור מה עושים? עוברים מהחברה השמרנית בניו-יורק או ניו ג׳רסי לארץ, שם כבר לא מבדילים בין צבע עור לבן לשחור. כאן, נולדו לנו כופתאות כהות, בכלל לא צפויות, ומה עושים בערב חג, כשהכל חגיגי והציפיה היא לכופתאות ושאר דברי מאכל חגיגיים, מיוחדים לחג, בצבע, טעם ומרקם כבשנים עברו? מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבחג זה, קמח המצות מתוצרת יהודה לא היה כבעבר, ועדין לא ירדנו לעומקו של ענין. כבר אין צורך בעלילות דם, וגם לא בדם ילדים נוצרים. יש את קמח המצות של יהודה, והם - הס מלענות! מדוע? מדוע כל דבר צריך להיות כמו חצית ים סוף? מתי? מתי כבר יגיע היום שבו נתגאה במוצרים שלנו, במאה אחוזים, ולא ננסה קיצורים למיניהם? כשמנכ״ל משרד ראש הממשלה מגיע ללוס אנג׳לס (בדיוק בזמן הופעת טור זה), לחגיגת יום העצמאות, אולי כדאי יהיה לקחת אותו לסיור נוסף, כפי שעשיתי פעם לפני שנים לא רבות. יבוא, יתרשם, יחזור וידווח. ישראל הקטנה, כאן בלוס אנג׳לס. תקוותי, שבשנה הבאה, מי שלא יהיה עדיין בירושלים הבנויה, יוכל ליהנות מתוצרת ישראלית, בת-תוקף, עם תאריכים שניתן לקרוא ולראות. ובא לציון גואל.