מי שמעז לטעון שבישראל אין ממשלה המסוגלת למשול, טועה טעות חמורה. האמת היא שבישראל קיימת ממשלה המקבלת החלטות אף כי באיטיות, וזאת למרות שמעולם לא נבחרה על-ידי הציבור. לממשלה הזו קוראים בג"ץ. ואל הרשות השלטונית הזו פונה כל מי שחושב ש"משהו לא בסדר" בפעולותיה של הממשלה הנבחרת או של מוסדות השלטון.
דוגמה מימים אלה למצב המוזר הנהוג במקומותינו: בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ החליט, כי העתירה של "המרכז האקדמי למשפט ולעסקים" נגד הכנסת והממשלה בנושא התקציב הדו-שנתי לשנים 2017-2018, תידון בהרכב של שבעה שופטים. ההחלטה לקבל את העתירה נתקבלה במהירות הבזק שאינה מאפיינת את הממשלה הנבחרת. "המרכז האקדמי" טוען בעתירתו כי אישור התקציב עומד בסתירה לחוקי היסוד, ומאפשר לממשלה לחמוק מפיקוח של הכנסת אחר פעולותיה.
ההרכב המורחב שנקבע מעיד על החשיבות העקרונית של העתירה.
לכאורה קיימת אפשרות שבג"ץ יבטל את החוק שאושר בכנסת ב-22 בדצמבר אשתקד. במדינה מתוקנת שבה קיימת חוקה אי-אפשר שהערכאה השיפוטית העליונה תבטל החלטה של הרשות המחוקקת. אמת כי מותר לבית המשפט העליון לקבל החלטה הקובעת, כי חוק התקציב המדובר נתקבל בסתירה לחוקי היסוד, אולם משמעותה של החלטה כזו תהייה רק הצהרתית. אילו נפסק כך היה הדבר מועבר לידיעת הכנסת כדי לקבל את התיקנים הרצויים לדעת בג"ץ או לא לקבל אותם. אבל ישראל איננה מדינה מתוקנת ובהחלט ייתכן שבג"ץ יורה על ביטול החוק. ועד שיחוקק חוק תקציב חדש תוכל המדינה להשתמש רק באחד חלקי 12 של התקציב שבוטל.
כדי להבין איזה נזק נגרם כאשר בג"ץ מסכים לדון ברוב העתירות המגיעות לפתחו, להלן שתי דוגמאות נוספות:
דוגמה ראשונה: מזה שנים רבות קיים נוהג מחייב שלפיו מנהל בית חולים יכול להיות רק מי שהוא בעל תואר דוקטור לרפואה. והנה, לפתע, כאילו יש מאין, הודיעה איריס לוונשטיין-לוי, למרות שאינה רופאה, שהיא החליטה להתמודד על ניהול בית החולים עם פרישתו של המנהל ד"ר
יצחק ברלוביץ. אחרי שהוסבר לה שלא תוכל להתמודד כיוון שאינה רופאה, היא עתרה לבג"ץ לפני כשנה. בעקבות העתירה הוקפאו המכרזים לתפקיד מנהל וולפסון ואף למנהל בית החולים אסף הרופא שגם בו נוצר מצב דומה. השבוע, לאחר מאבק עז יצרים נגד המדינה וההסתדרות הרפואית, כולל דיון עקרוני בשאלת טיב הניהול בבתי החולים הממשלתיים, דחה בג"ץ את העתירה. בכול התקופה הזו לא היה לוולפסון מנהל אלא רק מנהל בפועל.
דוגמה שניה: "התנועה למדינה יהודית" עתרה לבג"ץ נגד הרמטכ"ל, שר הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה בדרישה לבטל את מינויו של דובר צה"ל, תא"ל
מוטי אלמוז, לראש אגף כוח האדם בצה"ל.
כול מי שקורא את טיעוני העתירה אינו יכול אלא להסיק, שהעתירה הזו היא כתב הגנה על מעמד הרבנים וכי התנועה הדתית הזו ניצלה את הנתיב, המוגן בפני לשון הרע, כדי להטיח "רפש מילולי" באלמוז. התנועה טענה ש"מהתנהלותו של תא"ל אלמוז כדובר צה"ל עולה זלזול בשלטון החוק, בכבודו של צה"ל, ברגשותיהם של אזרחים וחיילים דתיים ובפקודות הקבע של צה"ל".
זה לגבי ההתנהגות של דו"צ בעבר אך לעותרים היה מה לומר גם לגבי העתיד, שעדיין לא בא אל העולם. וכך כתבו בעתירה, ללא בושה, כי "מתוקף תפקידו כראש אכ"א, יידרש תא"ל אלמוז לסוגיות רגישות ביותר הנוגעות לשילובם בצבא של חיילים שומרי מצוות".
וכדי להוסיף טיעונים שאין להם כל קשר לעולם המשפט, התייחסה העתירה לראיון של תא"ל אלמוז בגלי צה"ל בנושא שילובן של חיילות בתפקידי לחימה בחיל השריון. בראיון השמיע אלמוז, את הדברים הבאים: "אני אומר לרב הראשי של צפת שהצווחות אף פעם לא עזרו, והן גם כאן לא יעזרו".
על המלים הלא נבונות האלה נכתב בעתירה: "ביקורת בלשון נמוכה ואף וולגרית נגד דמויות בעלות חשיבות ציבורית, אשר עשרות אלפי ישראלים מכבדים אותם ואת דבריהם, מכוח אמונתם הדתית, הופכת את ההתבטאות לחמורה. התייחסותו של אלמוז אל דבריהם של רבנים בכירים כאל "צווחות", חושפת טפח מעולמו הפנימי ויש בה כדי לחזות כיצד ינהג אילו ימונה לראש אכ"א, עת יונחו לפניו בקשות מאת רבנים בכירים - בצבא ומחוצה לו - להתחשב בשיקול דעתו בעניינם של חיילים דתיים".
במקום לנפנף עותרים הקובלים על ביצה שלא נולדה ולמנוע מהם להשתמש בנתיב העתירה לבג"ץ, כדי לקדם את ענייניהם הפוליטיים או האישיים ולשנות סדרי עולם, סביר להניח שבג"ץ יטה להם אוזן קשבת ויקיים דיון שעיקרו בזבוז זמן ואמצעים. עתירות מן הסוג הזה או דומות להן מוגשות לבג"ץ כמעט מדי יום ביומו ועל-פי ההנחיות שנולדו ביוזמתו של הנשיא
אהרן ברק הן מתקבלות, מובאות לדיון ובסופו של יום גורמות לבזבוז זמן שיפוטי ואמצעים ויוצרות פקקים בעבודה השוטפת של בית המשפט שבלאו הכי עמוס עד להתפקע. עומס זה הוא הגורם לכך שלעתים יכול העותר להיאסף אל בית עולמו לפני שעניינו יגיע לדיון. נראה שהגיעה העת שבג"ץ יבטל את הנחיות אהרן ברק ויציב גבולות ברורים לגבי "זכות העתירה".
