לפני שנה וחודשיים כתבתי דברים על מותו של יוסף שאלתיאל נוחו עדן, תחת הכותרת "שבעה בעין הוד". כתבתי על יוסף, וכתבתי על יצירתו, וכתבתי על האדם באמן ועל האמן שבאדם, אך כל שכתבתי היה בהשראה של אורה שאלתיאל, אלמנתו אז, שהקרינה לתוך חדר האבלים עוצמה משבריריותה שלא ראיתי כמותה. הרבה אבלים ראו כבר עיניי. אבלה כמותה לא ראיתי. מכונסת. צנועה. מספרת את יוסף בשקט דרך עצמה. מספרת את קיצו דרך צל קיצה הקרב. לא בהשלמה. לא במרידה. במובנות מאליו של היגיון שאינו דן בפשרו של יגון, כי אין לו פשר בעולם הרציו שהוא העולם היחיד בו אפשר לחלום בדים ותחריטים, וצבעים, והדפסי אבן, ובפנים פניהם של בני אדם, אבל הוא שם היגון, בנוכחות עמוקה של העלמתו.
אורה ידעה כי צל קיצה החיווריין הולך וצר עליה. יש צל חיווריין בעולם. ראיתיו בעין הוד. ראיתיו גם לפני כחודשיים שלושה במוזאון ישראל בירושלים שם ניתכנסו אוהביה ומוקיריה ויודעי טעמה למפגש אקדמי על עבודותיה ועל תרומתה הייחודית לאקלים התרבות העדינה בארץ. מתוך הצל אספה בלא גילויי מאמץ כוח אדיר למלא את הערב כולו בהרצאת דברים על יצירתה. בהצנע לכת. מאין לקחה האישה הנהדרת הזאת הצנע לכת כזה בטרם תלך...
עכשיו איננה. הלכה. היא משאירה כאן את עצמה. משם. ליד יוסף שהשאיר גם הוא את עצמו כאן, משם. יחד. עוד שבעה בעין הוד.
אני מפרסם בזה שנית הדברים שכתבתי על יוסף. תצורפנה נא השורות שאני כותב עתה על אורה לאלה שכתבתי ויהיו לאחד.
מפנקס הטיוטות הקטנות שבעה בעין הוד לזיכרו של האמן יוסף שאלתיאל.
אתמול. בשבעה ליוסף שאלתיאל בביתו בעין הוד. מחסום נועל את הדרך בפני הבאים שאינם חברי הכפר. אין לחצני הודעה. אין קישורי אינטרנט. באור הפנסים התלויים מעל האורנים נראים הבתים העולים מן האפלה אל התאורה הדואה כרישומים על בדים שחורים. אין נפש מהלכת. אין קול מקלטים בוקעים מאי אז. ישוב מונח לו על צלע מצלעות הכרמל, ואם הומה בו משהו - הוא הומה פנימה. לא מן הפנים החוצה, לא מן החוץ אל התוך. בארץ הדוהרת יומם וליל אל כל כיוון ולכל הגבהים ואל המכשולים ומעליהם, כפר אומנים נעול מפני ארצו. מה יוצרים במקום הנעול בפני המהומות הרצות סחור סחור והגורפות את המחשבות ואת המעשים ואת התקוות ואת הזיכרונות לתוך מערבולות שאינן שובתות...?
לפתע אבוקת פנסי רכב הקרב מאחור. נהגת פותחת את החלון ואומרת "שאלתיאל?" ואנחנו "כן". "אפתח לכם". המחסום עולה. "חנו פה" היא אומרת, "בפנים שבילים צרים. מוטב ללכת רגלי", והיא אומרת לאן. ביתו של שאלתיאל רב קומות. הכניסה בגרמי מדרגות בטון צרות. שאריות של תאורה נושרות עליהן. למעלה אורה של דלת פתוחה. אורה להב, הרעיה הנאמנה שהייתה כולה נעורים כיפי הזיכרונות שאני זוכר אותה, מוקפת אנשים בני כל הגילים שבאו לנחם. חדר הטרקלין גדול. התקרה תלויה בגבהים שאינם מצויים יותר בארץ. בכתלים ציורים רחבי ממדים של האמן שהלך לעולמו והשאיר את עולמו למטה. בחלון ויטראג'ים של גדול אמני הויטרא'ג בארץ. מדברים. אין באוויר תחושה של אבלות מייסרת. דיוקנו של שאלתיאל, צילום אייקוני אחרון ניבט ממסגרתו כקושב לשיח בו מדברים על הכל ובלבד שלא ידברו בו. הוא נזכר מדי פעם כמי שלא הלך. כמי שכולו עדיין הווה.
אבל אני חוזר אל מותו. אהבתיו. בבואי לימין אורד כפר הנוער שלי, כבר בראשית שירותי שם, ב-1961, נתוודעתי אליו. היה איש צעיר. צנוע. לא אמן מרחף. נטוע שתי רגליו בקרקע. שפע הצבעים שהיו אצורים בקרבו לא נשפכו ממנו. הוא לא היה מופנם ולא מוחצן. באשר שם הלך שם רשם. רשם עצים. רשם דמויות. רשם בניינים. לא לראווה. הרישום היה כמו חלק מראייתו את המציאות. לא רשם מה שראה. הוא ראה ברישום. הראה לי עבודות הויטראג' שלו. לימים התפלל איתם בבתי כנסת, בארץ, בחוץ לארץ. החלון היה בעבורו המסגרת דרכה מפרשים את האור.
לא דיבר גבוהה. היה איש מקצוע גם בלוגיסטיקה המורכבת של עבודת הויטרא'ג בבחירת בזכוכית, עובייה, איכותה, ביציקת העופרת, בארכיטקטורת של קביעת הויטרא'ג בבניין.
רעייתו אורה, ציירת גדולה שציירה קטן, שציירה עולמה בפשטות בה מחפש הפרח את יופיו, הייתה מורה לאמנות בכפר. תלמידיה ותלמידותיה העריצו את השקט הנפשי בו נגעה בסערות המטלטלות במסתרים את הצעירים בגילאי העשרה. שאלתיה אם אוכל להציע לשאלתיאל להעניק מלאכת אמנות לכפר שראה באמנות אחד בשלטי הדרכים בחיים לכל איש ולכל אישה. שאלתיאל נאות. הוא עיצב את באר נטילת הידיים הארוכה בחזית חדר האוכל במוטיבים יהודיים צבעוניים על בטון חשוף ויצר מרקם של שמחת מצווה שהשפיעה מיופיה על מבנה חדר האוכל ועל מבואות הדשא שהלכו אליו. הייתי גא על שכפרי הועשר ביצירה גדולה של אמן דגול, איש ישר דרך, עשיר נפש שהצניע לכת עם אלוהים ואדם.
הוא היה מורה לציור בעין הוד. ראיתיו במלאכתו. היה סובב בין הצעירים והמבוגרים שלימדו עצמם לרדת לחביוני כישרונם ולגלות את גבולותיו והיה מדבר אל כולם בלשון רכה-איתנה. הוא יישר אורחותיהם בנועם. שמר על כבודם יותר מששמר על אדנות מה שיצא מתחת ידם. מורה בחסד, שהאמין בחסד ההוראה.
הפלא הגדול בעיניי היה עושרו בשחור לבן ושעושרו בכל צבעי הקשת ועל הדקדוק של שפתן.
אמרתי לאורה כי באתי ליטול ממנו פרידה. ובאתי לחזק אותה באלמנותה. אמרה כי שאלתיאל-מעולם לא קראה לו יוסף-היה איש משפחה למופת, ועכשיו שהלך המשפחה עוטפת אותה והיא אינה ולכת אל אלמנותה ביראת האלמנות עליה היא יודעת ואותה ילדיה נזהרים מלהתיר לה לייסר אותה. אבל היא לבד. "בלי שאלתיאל מי אינו לבד", אמרה.
אני כותב הדברים בכאן גם בשם כל הנערים והנערות של ימין אורד של אז שמאו בשניים מענקי עין הוד מורים ואנשי מופת. "מי נשאר מראשוני עין הוד" שאלתי את אורה. "עכשיו ששאלתיאל הלך לא נשארתי אלא אני". אחרון ראשוני עין הוד היא להב. לא שרדה אלא אורה של הראשית.
ימים הרבה נשארתי מחובר חיבור אישי ליוסף שאלתיאל. מותו לא מפריד בינינו. חותמו על האמנות היהודית במדינת ישראל הוא חותם אמת. גם ממנה לא יפרידנו איש.
14.02.2016
