הייתה לי זכות להיכרות קצרה בתחילת השרות הסדיר עם היחידה המיוחדת הזו, וכשנאלצתי לעזוב אותה לאחר כשנה, שמרתי קשר עם כמה מלוחמיה. את שאול זיו ז"ל מפקד השייטת במלחמת יום הכיפורים הכרתי מקרוב רק בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, כשראיינתי אותו לתחקיר על קרבות השייטת במלחמה.
באחד הראיונות אמר לתדהמתי שאול זיו: "מחלת הסרטן מקננת בגופי וכאשר אני נלחם על חיי המערכת הצבאית-ביטחונית אליה פניתי לעזרה מתעלמת ממני...". הוא המשיך וסיפר לי כיצד פנה לשר הביטחון דאז איציק מרדכי, שלפחות יאפשר לו להפעיל לפרנסתו ולמימון הוצאותיו הרפואיות הכבדות את חברת הספורט האתגרי שלו, עבור פעילויות שונות של משרד הביטחון, והוא ענה לו: "תפנה כמו כולם במכרז, אני לא עושה פרוטקציות לאף אחד ...".
סא"ל שאול זיו מפקד השייטת במלחמת יוה"כ היה מטובי המפקדים של יחידת עילית זו, ולאחר הכישלונות הצורבים של היחידה במלחמת ששת הימים - הביא אותה בדרכו הבלתי מתפשרת לשיאים חדשים של יכולת מבצעית. לאחר המלחמה (בה חיל-הים היה הזרוע היחידה שהתכוננה אליה כראוי) הכין שאול זיו תחקיר יסודי של פעולות היחידה, ואת לקחיה יישם כהכנה לשדרוג יכולותיה ולשינוים מהותיים בתורת הלחימה שלה, כמו בציוד הקרבי הישן שלימים הוחלף כולו.
את גדי שפי, סגנו של שאול זיו במלחמת יוה"כ שהלך לפני כשבוע לעולמו, לא הכרתי אישית, אבל דמותו שנחשפה לציבור בימים אלה מציגה לנו דמויות של לוחמים שלא רק אומץ הלב בקרב, אלא גם יושרה, צניעות ומנהיגות בצד רעות ונאמנות לאחיהם לנשק, מאפיינים אותם. מחיר כבד משלמים לוחמי יחידה זו מעבר למחיר הסיכונים בקרב, בחשיפה למחלות הנגרמות ממי נמל מזוהמים, מקרינה רציפה ממכשירים אלקטרוניים, ומשחיקה גופנית ונפשית בשל מאמצים חריגים במשימות הקרב שלהם, כפי שנחשפו לעיני הציבור באסון השייטת בלבנון ובקרב המרמרה.
לקראת ימי הזיכרון לשואה ולגבורה וליום הזיכרון לחיילי צה"ל נזכור את שאול זיו, ילד פליט שואה, שיחד עם אמו שרד את השואה, היה בין הצנחנים קרב המיתלה במבצע קדש 1956, ויחד עם חברו לנשק גדי שפי מקיבוץ תל יוסף נתנו את כל אשר להם להגנת העם והמולדת במלחמותיה.
