|
במאמר קנטרני למדי וללא כל בדיקה ממשית של העובדות, ניסה מרדכי ליפמן ללמד קטגוריה על אהוד ברק ומעורבותו כביכול בפרשה המכונה "פרשת הפלקון", פרשה שהעסיקה את ישראל לפני יותר משני עשורים. זה לא מונע מליפמן לבקש לחזור 18 שנה אחורה ולא יותר מכך. הסיבה ברורה: בתאריך 6 ביולי 1999 החלה את כהונתה ממשלת ברק שניצח את נתניהו בבחירות. לדידי ליפמן פרשת הפלקון החלה ממש עם בחירתו של ברק לראש ממשלה והתמנותו גם לשר ביטחון. אלא שטענות לחוד ומציאת לחוד. כפי שנוכיח בהמשך, ברק לא היה מעורב כלל בהחלטה לכרות הסכם עם הסינים לגבי מטוס הפלקון, ידו לא הייתה בהחלטה להרכיב על המטוס מערכות אמריקניות שאסורות היו להרכבה לפי ההסכמים בין ישראל לבין ארה"ב, וודאי שהוא לא נושא באשם כלשהו בהקשר זה. ולפני ההתמודדות עם "קביעותיו" של ליפמן, משהו על האווירה העכורה והתרבות החדשה בשיח הציבורי-פוליטי. בתום קריאת מאמרו של ליפמן הגעתי למסקנה שתעשיית הידיעות המזויפות, ה-Fake news בעגה העכשווית, אינה פרי המצאתו של הנשיא טראמפ אלא היא פיתוח ישראלי מתקדם. תרבות רמיסת כבודם של אנשים, מחיקת תרומתם העצומה לחברה בישראל, הטלת אשם ללא הוכחה חותכת, אינה חדשה בישראל. ימיה כימי המדינה ושורשיה תקועים עמוק מאוד בתרבות היהודית הגלותית. אלא שכיום האינטנסיביות שלה מדאיגה מאוד. ולהלן ההסברים המבוססים באשר לפרשת הפלקון. - כך כותב ליפמן כבר בתחילת מאמרו: "עד היום לא נתן ברק הסברים משכנעים לצעד הפזיז והבלתי מובן שלו סין לא נתנה, לו ולאחרים, כל הבטחות לגבי שינוי היחס לישראל, בתמורה לכלי מלחמה, אסטרטגי שישראל הציעה לנפק." מעבר לניסיון לצרוב בתודעת הקורא שמא ברק נלחם מלחמת חורמה כדי שהעסקה עם סין תצא לפועל כי ברק הוא אבי אבות פרויקט הפלקון, הרי שקביעתו של ליפמן רחוקה מן האמת שנות אור.
- ההחלטה לגבי הפלקון התקבלה כ-5-6 שנים קודם להיותו של ברק ראש ממשלה ושר ביטחון. אחד משרי הביטחון שכיהן לפני בחירתו של ברק לראש ממשלה אישר בפני את העובדה שבעת התמנותו שלו לתפקיד שר הביטחון, זמן רב לפני שנת 1999, נחשף לראשונה לבעיות שהתעוררו ביחס להסכם שנחתם בין ישראל לסין לגבי הפלקון ולטענות האמריקניות הקשות. לשם כך, נפגש אותו שר ביטחון ישראלי עם שר ההגנה האמריקני (ככל הנראה ויליאם כהן) לשם ליבון הסוגיה. אם כך הדברים, הרי נושא הפלקון התגלגל, כפי שציינו לעיל, לפני עליית ברק לשלטון. על כן, סביר להניח שההחלטה התקבלה בתקופת כהונתה של ממשלת נתניהו הראשונה, או אף קודם לכך, בתקופת ממשלתו של רבין או בפרק הזמן הקצר של ממשלת פרס. אישור נוסף על כך קיבלתי מחבר ועדת חוץ וביטחון ותת-ועדה שלה אשר בדקה את השתלשלות פרשת הפלקון, ולפי מיטב זכרונו ההסכם נחתם בשנת 1998. המסקנה הברורה היא: קביעתו של ליפמן לפיה הפרשה החלה בתקופת ברק מופרכת מיסודה.
- בהמשך המאמר שלו מנסה ליפמן להוכיח באותות ומופתים שברק התעלם מכל מה שנאמר לו ודבק בתוכניתו מסיבות כאלה ואחרות. אפילו שגרירת ישראל בסין באותם הימים מצוטטת כמי שסברה שמעשיו של ברק בלתי נכונים. אין חשיבות ממשית לדברי השגרירה. היא ראתה את הסוגיה מנקודת מבט צרה כמתחייב מתפקידה. האמת נמצאת במקום אחר. הנה ידיעה בעיתון "גלובס" מיום 13.4.2000: "נשיא סין, ז'יאנג זמין, פותח היום ביקור היסטורי בישראל. בצהריים נודע, כי בעקבות דרישת ארה"ב להימנע ממכירת מטוסי ביון לסין, בוטל סיורו של ז'יאנג בתעשיה האוירית". ומה הסיבה? הסיבה האמתית היא תשובתו החד-משמעית של ברק לנשיא סין לפיה ישראל אינה יכולה להתכחש להסכמים הקיימים עם ארה"ב וליחסים המיוחדים עמה. ברק הודיע לז'יאנג זמין שישראל עלולה להיאלץ לבטל את ההסכם, עם כל האי-נעימות הכרוכה בכך. לפי מקורות המכירים היטב את הנושא, ברק היה זה שניסה במשך כשנה להגיע להסדר אחר שישביע את רצונם של הסינים אך האחרונים סירבו בתוקף. בתום מו"מ שנמשך זמן רב יחסית גם לאחר שממשלת ברק כבר לא הייתה בשלטון, ישראל אכן שלמה 350 מיליון דולר לסין כפיצוי על הפרת ההסכם, ולא 1.2 מיליארד כפי שדרשו הסינים. למרות המשקעים שכביכול הותירה פרשת הפלקון, ברק לא הפך ל-Persona non grata בסין עד עצם היום הזה. יעידו על כך ביקוריו התכופים שם בהזמנת גורמים רשמיים וציבוריים.
- יאמר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: ברק נהג בצורה מיטבית כנדרש ממנהיג הדואג לביטחון ישראל. ברק ידע היטב שליחסים המיוחדים בין ישראל לבין ארה"ב, אסטרטגיים וצבאיים, כולל רכש מארה"ב של אמל"ח וחלפים שונים, שיתוף פעולה פורה מאוד בפרויקטים רבי חשיבות להגנתה של ישראל, אין תחליף. ברק הבין היטב שמתן אישור לביצוע ההעסקה תסבך את ישראל וביטחונה עלול להיפגע קשות. השיקולים היו נכונים. בהתחשב שברק ירש את סוגיית הפלקון הוא היה צריך לתת מענה הולם. במקום לראות את התמונה הכוללת והרווח הגדול שישראל הרוויחה בעקבות ההיענות לדרישות האמריקניות, באים ומטילים דופי ואשם במנהיג. זו שיטה נפסדת.
- כדי להשחיר את פניו של ברק עוד יותר, סוף מאמרו של ליפמן מוקדש לברק השרלטן, החשוד בפלילים, ומיני פנטזיות פליליות פרי מוחם הקודח של אנשים שאין להם במה להיתלות. כך כותב ליפמן: "מאז הושמעה בערוץ 10 הקלטת, שבה שומעים את אולמרט אומר למזכירתו שולה זקן, במפורש, דברים על השחיתות של ברק (לטענתו ולכאורה). אח"כ הוא חזר על טענותיו ואף הוסיף פירוט. אולי שם מצוי ההסבר? משהו?". ליפמן חושש שמא ברק אשם במה שיוחס לו על-ידי אולמרט. ליפמן רק שוכח לציין עובדה "קטנה" ממש: לאחר כל החקירות שבוצעו על-ידי המשטרה, בארץ ובחו"ל, ולאחר שהתיק הועבר ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, האחרון החליט לסגור את התיק משום שלטענות אולמרט לא נמצא כל בסיס. וכך בכתבתו של גיא פלג, כתב לענייני משפט של בערוץ 2, מתאריך 12.01.16: "כשנה לאחר חשיפת הקלטות אולמרט, בהן נשמע אומר כי שר הביטחון לשעבר לקח שוחד בעשרות מיליוני שקלים, החליט היועמ"ש וינשטיין לסגור את תיק הבדיקה כבר בימים הקרובים. הנימוק: אין בסיס לטענות". התיק נסגר לבסוף מחוסר אשמה. לא נמצא, כאמור, כל בסיס לטענות המופרכות של אולמרט כלפי ברק. הטלת אשם באדם על עבירות לכאורה ללא כל בסיס, שימוש חוזר בשקרים לגבי מי ששירת את מדינת ישראל שנים כה רבות, כל אלה מעוררים שאלות קשות לגבי מניעיו של כותב המאמר, מרדכי ליפמן. הניסיון לקשור בין נתניהו וחקירותיו לבין ברק הוא ניסיון נואל שלא יצלח את רף הראיות, העובדות ושכלו הישר של הציבור. ככל הנראה שלליפמן מטרות פוליטיות כאלה ואחרות. ראוי ורצוי למצוא קליינט אחר ולא ברק.
|
